(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): התנהגות המשיבה היתה תקינה ומשלוח ההודעות נעשה בתום-לב. אין מקום לחייב את המשיבה בפיצוי המבקשת.

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א [ת"ק 53987-03-17], שדחה את תביעת המבקשת ביחס לשתי הודעות פרסומת שהמבקשת טענה כי המשיבה שלחה לה בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיבה כי היא משגרת הודעות רק לנמענים שנרשמו אצלה מבעוד מועד, באמצעות מערך מסודר ומבוקר. ביהמ"ש קמא קבע כי המשיבה פעלה בתום לב כאשר שלחה את הודעות הפרסומת ולא ידעה כי ההודעות נשלחו למבקשת, במקום לנמען ששמו זהה לשמה של המבקשת. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: דין הבקשה להידחות. עניין זה אינו נכנס לגדר המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית משפט לתביעות קטנות. ביהמ"ש קמא בחן את התנהלות המשיבה והגיע למסקנה כי התנהגותה תקינה וכי משלוח ההודעות למבקשת נעשה בתום לב. מלשון סעיף 30א(י)(1) לחוק עולה ברורות כי המחוקק לא חייב את ביהמ"ש בפסיקת פיצוי, אלא הותיר זאת לשיקול דעתו. בשים לב לנסיבות שפורטו בפסק-הדין, יש להסכים עם קביעת ביהמ"ש כי לא היה מקום לפסיקת פיצוי בגין משלוח ההודעות למבקשת. הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות.