(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט דוד מינץ): "אנטון פילר" הוא סעד מרחיק לכת ולא בכדי זכה לכינוי "נשק גרעיני".
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [ת"א 48330-07-17], שדחה בקשה למתן צווי תפיסת נכסים לפי תקנה 378א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולפי סעיפים 16-17 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.
המבקשת עוסקת במתן שירותים לחברות המפעילות זירות מסחר באופציות בינאריות. המשיב 1 הקים מיזם בשם "Wealth Recovery" יחד עם יתר המשיבים, המסייע לנפגעי הונאות אופציות בינאריות, אך לטענת המבקשים בפועל משמש כמנגנון סחיטה מאורגן נגדם, הפועל ממשרדי המשיבה הפורמלית (עו"ד במקצועה).
המבקשים טענו, בין היתר, כי המשיבים שולחים מיוזמתם הודעות ללקוחות המבקשת, שהפסידו כספים בהשקעות באופציות בינאריות, ומשדלים אותם לנקוט בהליכים משפטיים נגד המבקשת. המבקשים טענו כי המשיבים דולים את פרטי הלקוחות ממאגרי מידע ורשימות לקוחות המהווים סוד מסחרי של המבקשים. ביהמ"ש המחוזי נתבקש ליתן צו שיאפשר לכונס הנכסים להיכנס למשרדי המשיבה הפורמלית לשם איתור, תפיסה והעתקת נתונים המצויים במחשבים במשרדה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נמצא בבקשה די כדי לתת את הצו המבוקש, כי הבקשה לא נתמכה בראיות של ממש וכי ניתן יהיה לקבל את המסמכים המבוקשים בהליכי גילוי ועיון במסמכים, ולא בהליך "דרסטי" במעמד צד אחד. עוד נקבע כי מאזן הנוחות נוטה נגד מתן צו פולשני במשרדי עורכת הדין. בקשה לעיון חוזר שהגישו המבקשים, שנסמכה על שיחה מוקלטת, נדחתה אף היא על-ידי בית המשפט המחוזי. מכאן בקשת רשות הערעור.
נפסק: כאשר מבוקש צו "אנטון פילר" במעמד צו אחד לשם תפיסת ראיות, התובע נדרש לבסס בראיות שני תנאים עיקריים: האחד, קיומו של חשש ממשי לביצוע העוולה; האחר, כי אלמלא יינתן הצו, קיים חשש סביר כי המשיבים ישבשו הליכי משפט וישמידו ראיות. אולם בכך לא די. במישור הפעלת הסמכות, על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת בראי מאזן הנוחות המקובל בעת מתן צו במעמד צד אחד.
אכן, הצו עשוי להוות אמצעי חיוני להגנה על זכותם של בעלי קניין רוחני ועיכובים בביצועו עלולים להיות גורליים ליכולתו של נפגע להוכיח קיום העוולה כלפי. חשש זה אף מתחדד בעידן הטכנולוגי בו ניתן בנקל להעלים "בלחיצת כפתור" ראיות בדמות קבצים דיגיטליים. יחד עם זאת, הצו המבוקש הוא סעד מרחיק [עניין לייבדיאנאס - רע"א 3525/14] לכת וטומן בחובו פגיעה משמעותית בזכויות הנתבע ובהן הזכות לפרטיות, סיכון לחשיפת סודותיו המסחריים ופגיעה חמורה בפעילות ובמוניטין העסקיים שלו. לפיכך, הסעד יופעל רק במקרים חריגים [עניין שטרית - רע"א 129/16; עניין דף רץ - רע"א 11356/05].
אין מדובר באחד מבין אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן סעד קיצוני זה. דין הבקשה להידחות. אין בידי המבקשים ראיות כה מובהקות התומכות במסקנה כי קיים חשש של ממש כי בוצעה עוולה נגדם. המבקשים אף לא הצביעו על חשש סביר מבוסס כי המשיבים אכן ישמידו את הראיות האמורות. יש לקבל גם את קביעת ביהמ"ש המחוזי כי עצם ידיעת המשיבים על טיעוני המבקשים זה מכבר, יש בו כדי להחליש את החשש ולהטות את מאזן הנוחות אל עבר אי-מתן הצו המבוקש.
אכן, העלמת ראיות היא מעשה חמור שיש בו כדי לסכל את מיצוי הדין. ואולם, מתן סעד כמבוקש משמעו "אור ירוק" להפיכת משרד עורכת הדין לכמעט עי חורבות, שיתוק פעילותו העסקית ובעיקר הפרה קשה של הזכות לפרטיות ופגיעה ביחסי הנאמנות הקיימים בין עורכת הדין ללקוחותיה.