(החלטה, שלום ראשל"צ, השופטת כרמית בן אליעזר): פרסומים מכפישים ברשתות חברתיות יחצו את גבול דיני לשון הרע ויהפכו להטרדה מאיימת במידה ומדובר בפרסומים רבים, חוזרים ונשנים, בתדירות גבוהה, הפוגעים בשגרת החיים התקינה של הנפגע.
העובדות: בקשת המבקש כי יינתן צו מניעת הטרדה מאיימת נגד המשיב. המבקש הוא בעל מוסך לאופנועים והמשיב תיקן אצלו את אופנועו. המבקש טען כי המשיב החל במתקפה חסרת רסן כלפיו, שכללה פרסומים רבים ובוטים נגדו, בפייסבוק ובאתרים נוספים, וכן במסרונים והודעות וואטסאפ ששלח המשיב ללקוחות המבקש. המבקש טען כי הפרסומים פוגעים קשות בשמו הטוב ובשלוות חייו וביקש כי יינתן צו האוסר על המשיב להטריד את המבקש וליצור עמו קשר בכל דרך שהיא.
המשיב אישר כי ביצע את הפרסומים בפייסבוק וציין כי ביקש לעורר דיון ציבורי לאור התנהלות המבקש. המשיב עמד על כך שלא התקשר למבקש או לבת משפחתו ואף לא ללקוחות המבקש, אלא שהם פנו אליו בעקבות הפרסומים שביצע. בפרסומים שב המשיב והדגיש את כוונתו לחזור על הפרסומים ועל העיסוק בעניינו של המבקש ולא להרפות ממנו.
נפסק: מטרתו של חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, היא להגן על אדם מפני פגיעה בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו, בידי אדם אחר שנקט נגדו הטרדה מאיימת או שפגע בגופו. לא כל "הטרדה" מהווה "הטרדה מאיימת". החשש לחזרה של ההתנהגות המטרידה הוא שהופך הטרדה סתם להטרדה מאיימת [ה"ט 43373-12-15]. המחוקק הסמיך את ביהמ"ש ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת בקשת רחבה של מקרים בהם הוטרד הנפגע, גם אם לא כללה ההטרדה איומים של ממש, ובלבד שמנסיבות העניין ניתן ללמוד אובייקטיבית כי קיים חשש להמשך הפגיע בשלוות חייו של הנפגע, פרטיותו או חירותו.
לפי לשון החוק ובמידה מסוימת גם לפי תכליתו, ניתן לכלול במסגרת המקרים הבאים בגדר תחולת החוק גם מקרים שבהם בוצעה הטרדה על דרך של פרסומים מכפישים, לרבות ברשתות חברתיות, ובלבד שיש בהם משום פגיעה של ממש בשלוות חייו של המבקש, בפרטיותו ובשמו הטוב, וכי מתקיים יסוד סביר להניח כי המטריד עלול לפגוע באלה שוב.
יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהדינים החלים ככלל על פרסומים ומניעתם הם דיני לשון הרע, ובהתחשב במערכת האיזונים ביחס לדינים אלה, הרי שלא מתקבל על הדעת כי כל פרסום מכפיש יוכל להיחשב כ"הטרדה מאיימת" המאפשרת מתן סעד של מניעת הפרסום, שיש בו משום פגיעה מהותית בחופש הביטוי. הכלל צריך להיות כי הטרדה באמצעות פרסומים לא תיחשב כהטרדה שחוק מניעת הטרדה מאיימת חל עליה.
על-מנת שהטרדה כזו תחצה את גבול דיני לשון הרע, יש להיווכח כי מדובר בפרסומים רבים, חוזרים ונשנים, בתדירות גבוהה, כך שהצטברותם ומידת האינטנסיביות שלהם גורמת לפגיעה של ממש ביכולת הנפגע לקיים שגרת חיים תקינה. אין די בפרסום מכפיש סתם ואף לא ברצף של פרסומים מכפישים, כדי להצדיק את תחולתו של חוק הטרדה מאיימת. פרסומים חוזרים ונשנים, בתדירות גבוהה, בקבוצות שונות ובתפוצה רחבה, יכולים להיחשב כהטרדה מאיימת המצדיקה גם הוצאת צו.
בנסיבות המקרה המשיב פרסם שורה ארוכה של פרסומים נגד המבקש, ושב ופרסם אותם גם לאחר הסרתם, בצורה כמעט אובססיבית ובתפוצה רחבה. המשיב אף הודיע כי בכוונתו להמשיך ולבצע פרסומים כאמור. לא יכולה להיות מחלוקת כי האופן שבו בוצעו הפרסומים, בעיקר בהיבט עוצמתם, תדירותם והיקפם, פוגע באופן ממשי בשלוות חייו של המבקש. מאידך, יש ממש בטענת המשיב כי הוא זכאי לכך שתינתן לו במה להבעת דעותיו, ככל שאין מדובר בפרסום אסור לפי החוק.
בבחינת נקודת האיזון הראויה יש הצדקה ליתן צו המגביל את זכות המשיב להמשיך ולהטריד את המבקש באופן בו נהג עד כה. יחד עם זאת, אין הצדקה ליתן צו כה רחב כמבוקש ולאסור על המשיב כל פרסום בכל מדיה. בהתחשב במכלול השיקולים יש לאסור על המשיב לבצע פרסומים בגנות המבקש בדף הפייסבוק של המבקש. מגבלה זו יש בה משום פגיעה מידתית בחופש הביטוי של המשיב, באשר אין בה כדי להגביל את זכותו להביע את דעתו ולהתבטא בעניינו של המבקש בערוצי תקשורת אחרים.