(פסק-דין, שלום י-ם, השופטת תמר בר-אשר צבן): תביעת לשון הרע שבבסיסה פרסום בפייסבוק כנגד מוסך.
העובדות: התובעת טענה כי הנתבע הוציא את דיבתה רעה בפרסום בפייסבוק וכי עליו לפצותה לפי חוק איסור לשון הרע. הנתבע אינו חולק על הפרסום, אך טען כי אין בו לשון הרע וכי בכל מקרה הפרסום לא כוון כלפי התובעת. עוד טען הנתבע להגנת אמת בפרסום, תום הלב והבעת דעה מותרת. התובעת משמשת כמרכז שירות של חברת UMI. הנתבע משתמש במסגרת עבודתו ברכב איסוזו שנרכש מהתובעת. התובע ביצע את הפרסום נשוא התביעה בעקבות תקלה חמורה שנגרמה לרכב, שהנתבע סבר כי נגרמה בשל רשלנות מצד עובדי התובעת. הפרסום כולל גם תמונה של הכניסה אל מוסך התובעת.
נפסק: תביעת תאגיד לפיצוי בגין לשון הרע אינה דומה לתביעתו של אדם שטוען כך. בדרך כלל, בהיעדר הוכחת נזק ממון ממשי שנגרם בעטיו של הפרסום, לא ייפסק פיצוי לתאגיד, או שלכל היותר ייפסק פיצוי נמוך מאוד. המחלוקת בין הצדדים בעניין זהות התובעת לא התמקדה בעניין היותה של התובעת תאגיד, אלא בשאלה אם הפרסום כוון כלפי התובעת, אשר אין מחלוקת כי כלל לא הוזכרה בשמה בפרסום. מאחר שלא היתה מחלוקת על כך שהתובעת היא זכיינית של חברת UMI, העונה על הגדרת "סניף UMI רחובות" הנזכרת בפרסום, הרי שלעת זו מניח ביהמ"ש כי הוכח כי הפרסום כוון כלפי התובעת.
אין מחלוקת כי הפרסום בחשבון הפייסבוק של הנתבע הוא בגדר פרסום לפי סעיף 2(ב) לחוק, כך שאין להידרש לבחינת תחולת החוק על פרסום זה [עניין סטרוגנו - ת"א 47032-04-14]. הפרסום מתאר את השתלשלות העובדות בכל הנוגע לנזק שנגרם לרכבו של הנתבע כחצי שנה לאחר שנרכש וזמן קצר לאחר שטופל אצל התובעת. הנתבע הלין בפרסום על כך שהתובעת מתנערת מאחריותה ומסרבת לתקן את התקלה המשמעותית שנמצאה ברכב (שעלות תיקונה כ-30,000 ש"ח). הנתבע, החש מרומה, הוסיף את הערתו כי מדובר בהתנהלות של "רמאים ונוכלים" וכי "לאנשים כאלה לא מגיע להתפרנס על-ידי רמות הלקוחות". לפיכך, הנתבע מבקש לשתף את קוראיו באשר אירע לו ולהזהירם מאופן התנהלותה של התובעת.
לפי מבחן אובייקטיבי, לא ניתן לראות בחלק העובדתי משום לשון הרע. עם זאת, בחינת הערות התובע בסוף הפרסום מבלי שנבחנת כוונת המפרסם, מעלה כי לכאורה יש באותו חלק משום הטלת דופי ביושרה של התובעת. יש לכאורה בחלקו האחרון של הפרסום משום לשון הרע. עם זאת, המבחן אינו מתמצה רק בבחינת המשמעות האובייקטיבית של הפרסום, אלא נדרשת גם בחינה האם ראוי להטיל על הנתבע אחריות בשל הפרסום. בחינה זו מחייבת לבחון, בין השאר, גם את זהות הנפגע מהפרסום, אשר בענייננו מדובר בתאגיד המספק שירות לציבור לקוחותיו. כן יש לבחון את מהות הפרסום ואת הקשרו, אם מדובר בתיאור עובדתי או בהבעת דעה, בעוד שהמבחן לכך נעוץ באופן שבו תוארו הדברים בפרסום.
נראה כי מדובר בפרסום בדף הפייסבוק של הנתבע, שתכליתו הייתה לשתף את הקוראים בתחושותיו מהשירות שקיבל במוסך התובעת, תוך הבעת דעה שלילית על התובע לנוכח אותו שירות. בנסיבות אלה, שבהן הנתבע אף נמצא אמין ודובר אמת, ספק אם ניתן לראות בפרסום אשר נועד למתוח ביקורת על חברה המספקת שירות לציבור, משום לשון הרע [עניין כנען - ת"א 19072/08].
הגנת אמת בפרסום - הנתבע תיאר את העובדות כפי שאירעו. העובדה שאולי לא דייק בפרט זה או אחר, אינה מעלה או מורידה, שכן די בכך שעיקרי הפרסום נכונים. עלה בידי הנתבע לבסס כי היה בפרסום משום אמת. מאחר שהתובעת היא ספק שירות המשרת ציבור לקוחות רב, דומה כי קשה לחלוק על כך שאף היה בפרסום עניין ציבורי. עלה בידי הנתבע לבסס את ההגנה של אמת בפרסום.
הגנת הבעת דעה בתום-לב - במקרה זה הובא תיאור עובדתי של התנהלות התובעת בכל הקשור לרכבו של הנתבע, כאשר בסופם של הדברים כתב הנתבע כי מדובר ב"חבורה של רמאים ונוכלים". לא ניתן לקרוא את הדברים במנותק מהתיאור המובא קודם לכן. ברור לקורא כי מדובר בהבעת דעתו של הנתבע על התנהלות התובעת כפי שתוארה, בניגוד לקביעת אמת עובדתית שלפיה מדובר ברמאים ונוכלים. קריאת הפרסום מעלה שככלל, חרף מסקנות הנתבע בסוף הדברים, לא חרג הפרסום מתחום הסביר. משהוכח כי הפרסום הוא בגדר הבעת דעה מותרת ומאחר שחרף הביטויים החריפים, דומה כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר, הרי שקמה חזקה שלפיה הפרסום נעשה בתום-לב. על התובעת לשאת בהוצאות הנתבע בסכום ריאלי של 20,000 ש"ח.