(פסק-דין, שלום קריות, השופט נאסר ג'השאן): האם דברים שנכתבו בשיחה פרטית בפייסבוק, על-ידי עורכת דין (הנתבעת), על חברתה למקצוע (התובעת), הפוגעים בשמה הטוב של התובעת, הן כעורכת דין והן כאדם, ראויים לבוא בשערי ביהמ"ש? או שמא, עם שינוי העיתים, ראוי שהתבטאויות ויראטואליות אלה יקבלו יחס שונה וייהנו מההגנות שבחוק איסור לשון הרע. נפסק -

• קיימת הסכמה דיונית לפיה הפרסום מהווה לשון הרע ואף ביהמ"ש סבור כך. דברי התובעת, במהלך שיחתה בפייסבוק עם הצד השלישי, שהוא מכר משותף של הצדדים, כללו מספר ביטויים שכל תכליתם היא להציג את התובעת כעורכת דין ברמה ירודה, אגב ייחוס תכונות שליליות לה, הן בתפקודה כעו"ד והן כאדם. הדברים עונים להגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק, שכן הרושם שנותר בלב השומע הסביר, לא כל שכן לקוחה של התובעת (הצד השלישי מיוצג על-ידי התובעת), הוא שלילי.
• התובעת טענה כי האינטרנט היא זירה ייחודית להחלפת דעות וכי ראוי לבחון פרסומים במרשתת באופן שונה. סוגיית לשון הרע באינטרנט טרם זכתה לליבון מעמיק בבתי המשפט. רשת האינטרנט היא זירה מהירה ותוססת להחלפת דעות. פלוני יכול להגיב בכל עת על כתבה שקרא ברשת ולבטא עמדתו בדברים שהם זרים לו ואף להציג עצמו כ"אחד שיודע". ספק אם הציבור הרחב מייחס חשיבות לפרסומים מהסוג הנדון.
• יחד עם זאת, הכללים עתיקי היומין האוסרים על לשון הרע והליכת רכיל לא נס ליחם. הם שרירים וקיימים גם ברחבי הרשת וחרף הזכות לחופש הדיבור, ממנו ניתן לגזור חירות לשיח חופשי במרשתת, ייתכנו מקרים שגם פרסומים אלה יצמיחו עילת תביעה. גם שיח חופשי באינטרנט אמור להיות מוגבל באופן שלא יפגע בשמו הטוב של אדם. כל מקרה יידון לגופו.
• במקרה דנן מדובר בפרסום מכפיש ואין לראות בו כפרסום בפורום או כתגובה לכתבה, כפי שמנסה הנתבעת לצייר. אמנם מדובר בפרסום שנכתב ב-Inbox בפייסבוק, אולם אין בכך כדי להקנות לו הגנה. על צד המהות, אין הבדל בין שיחה זו בין הנתבעת לבין הצד השלישי, לבין שיחה אחרת שהיתה מתנהלת בטלפון או פנים אל פנים. מדובר בשיחה בין שני מכרים, אודות התובעת, וניסיון הנתבעת לטעון כי מאחר והתנהלה באינטרנט יש להחיל עליה את הפסיקה המבחינה בעניין לשון הרע ברשת ללשון הרע סתם, דינה דחייה.
• בשיחה מצויות לא מעט עובדות אודות התובעת. אף אם נניח כי אמרת הנתבעת לפיה התובעת הינה עורכת דין בלתי מוכרת ורמתה המקצועית נמוכה היא בבחינת הבעת עמדה אישית אודות התובעת, לא ניתן לראות באמרות הנוספות משום הבעת דעה. באשר להגנת אמת בפרסום, לא הוכח כי הפרסום הינו אמת ואף העניין הציבורי שפרסום לא הוכח. אף הגנת תום הלב לא קמה לנתבעת.
• זוטי דברים? הנתבעת טענה כי בעבר שיחה זו היתה מתנהלת בסלון, לא היתה מתועדת בשום מקום, ולא היתה מגיעה לאולם ביהמ"ש. ביהמ"ש הסכים עם העמדה כי לא כל "לשון הרע" אמור למצוא את דרכו לביהמ"ש, ואכן בזירת האינטרנט ובזירות אחרות ישנן עוולות המהוות זוטי דברים. במקרה זה אין מדובר בזוטי דברים.
• הנתבעת הכפישה את שם התובעת הן כאדם והן כעו"ד, אגב אמירת אמרות קשות על תפקידה כעו"ד והדברים היו עלולים לפגוע קשות במשרתה ואף ביחסיה עם הצד השלישי שהיה לקוחה באותה עת. גם בעבר מצאו שיחות אלו את דרכן לביהמ"ש ורמת התיעוד אינה אמורה לשנות מעמדת ביהמ"ש לגבי קיומה של עוולה או היעדר קיומה.
• הפיצוי - מדובר בפרסם אחד המקים עוולה אחת וזכות אחת לפיצוי. אין מדובר במספר עוולות כמספר הדברים המכפישים שנאמרו על-ידי הנתבעת. הפרסום נועד לפגוע בתובעת. לא היתה מאחורי הדברים שנאמרו כל כוונה אלא להכפיש את שם התובעת בשל מערכת יחסים עכורה בין שתי עורכות דין.
• בקביעת גובה הפיצוי יש לקחת בחשבון את חומרת הדברים, את תוכנם, את היקפם ואת הנימה בה נאמרו. כן יש לקחת בחשבון את העובדה כי הדברים נאמרו הן לגבי תפקוד התובעת כעו"ד והן לגבי רמתה כאדם. מאידך, אין להתעלם מכך כי הדברים יועדו לאדם אחד בלבד וכן כי זה המשיך להיות מיוצג על-ידי התובעת גם לאחר שנאמרו. הנתבעת תפצה את התובעת ב-20,000 ש"ח ותשא בהוצאותיה בסך 5,000 ש"ח.