(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט אלי ספיר): תביעה להשבת פיקדון שהפקיד התובע (השוכר) בידי הנתבע (בעל הדירה) בתחילת חוזה השכירות ביניהם, אשר חולט על-ידי הנתבע. בנוסף, טען התובע כי הנתבעת הטריד ובלש אחריו באופן שפגע בפרטיותו. בעניין זה, טען התובע כי במהלך תקופת השכירות סבל ממעקבים תכופים של הנתבע והטרדות בלתי פוסקות, הן באמצעות מצלמות וידאו והן באמצעות הודעות WhatsApp למכשיר הסלולורי שלו. ביחס לפגיעה הנטענת בפרטיות התובע, נפסק - יש לתת אמון מלא לעדותו וטענות התובע. מהדוגמאות שהובאו עולה שיטת פעולה שיש בה הטרדה והפרה חמורה של פרטיות התובע. הנתבע לא הכחיש את האמור ואף אישר והצדיק את עצמו בכך שחוזה השכירות כולל הוראה מפורשת המודיעה כי בבניין מותקנות מצלמות המתעדות הכל. אין בהוראה זו מזור לנתבע. שימוש הנתבע בכלים אלה (מצלמות וידאו ומקליט DVR) הוא קיצוני, בלתי סביר, עולה כדי הפרת חוזה וקיומו בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת, ומהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות ושל חוק האזנות סתר. גם אם יצא ביהמ"ש מהנחה כי התובע הסכים להקלטות הווידאו והקול, הרי שמדובר על הסכמה שאינה מדעת, אינה מכוונת לשימוש הציני שבו עשה הנתבע שימוש בתוצרי ההקלטה ומשכך אין להעניק כל משקל ל"הסכמת" התובע בחוזה השכירות. הסעיף עצמו בהסכם קובע כי מדובר בשימוש למטרות ביטחון, שעה שזו לא היתה המציאות העובדתית. הנתבע השתמש בהקלטות הווידאו לצרכים שאינם ביטחון ובטיחות, תוך הפרת פרטיותו של התובע, בילוש אחריו והטרדו, בניגוד לסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. התובע הוכיח כי הנתבע בלש אחריו, התחקה אחר צעדיו והטרידו באופן אחר כפי שקובע החוק. סעיף 4 לחוק קובע כי הפרת פרטיותו של אדם היא עוולה אזרחית. בהתאם לסעיף 29א(ב)(1) לחוק ביהמ"ש רשאי לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק אם נקבע כי הנתבע הפר את פרטיותו של אדם לפי סעיף 4 לחוק. יש לקבל את מלוא דרישתו של התובע ולפסוק לו פיצויים בסך 20,000 ש"ח בגין ההפרות הרבות של פרטיותו, שהתבטאו במקרים רבים שחזרו על עצמם, ללא כל מטרה עניינית או לגיטימית. עוד נפסק כי התובע זכאי להחזר סכום הפיקדון שהפקיד בידי הנתבע וכן לתשלום הוצאות בסך 3,500 ש"ח.