(פסק-דין, תביעות קטנות י-ם, הרשמת סיגל אלבו): התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו 6 מסרונים פרסומיים לאחר שחזר בו מהסכמתו על-ידי שליחת הודעת סירוב כדין, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי התובע נמנע מללחוץ על קישור ההסרה שבגוף המסרון, ובמקום זאת שלח מסרון למספר טלפון שאינו טלפון נייד. נפסק – דין התביעה להתקבל. אין מחלוקת כי במסגרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים (התובע נרשם ללימודים בקורס שערכה הנתבעת) הודיעה הנתבעת לתובע כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח עדכונים ופרסומים. מתקיימים התנאים הראשון והשלישי לסעיף 30א(ג) לחוק (התובע רכש מהנתבעת שירות וזו הודיעה לו כי פרטיו ישמשו למשלוח דברי פרסומת וכן דברי הפרסומת מתייחסים לשירות מסוג דומה לשירות אותו רכש התובע). המחלוקת העיקרית היא האם הודעת הסירוב שמסר התובע היתה כדין. סעיף 30א(ד) לחוק קובע כי הודעת סירוב תינתן בכתב, או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען. במקרה זה הודעת הסירוב ניתנה בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת ולכן נמסרה כדין. אין בטענת הנתבעת כי לא יכולה היתה לקבל את המסרון החוזר כדי לפטור אותה מחובתה לפיצוי, אך יש בה כדי להשליך על גובה הפיצוי. גם אם הנתבעת סבורה כי הסרה באמצעות קישור היא יעילה ואפקטיבית יותר לקבלת הודעות הסרה מנמענים, אין בכך כדי לפטור אותה מחובתה, שכן החוק קובע כי הנמען רשאי לבקש הסרה בדרך שבה נשלחה אליו ההודעה. במקרה זה, פסיקת הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק לא תוביל להשגת מטרת ההרתעה, שכן הנתבעת שלחה את המסרונים בתחילה על יסוד הסכמת התובע ואף אפשרה הסרה על-ידי לחיצה על קישור. יש להביא בחשבון כי התובע לא ניסה להפעיל להסרתו על-ידי הלחיצה על הקישור, שהיא פשוטה להפעלה, לאחר שנוכח כי הנתבעת לא הסירה אותו מרשימת התפוצה. הנתבעת תפצה את התובע ב-400 ש"ח עבור כל הודעה (סה"כ 2,400 ש"ח) וכן תשלם הוצאות בסך 350 ש"ח.