(פסק-דין, תביעות קטנות ב"ש, השופטת דרורה בית אור): התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו 15 הודעות פרסומת לא הסכמתו, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען עוד כי קיבל המשיך לקבל הודעות גם לאחר ששוחח עם מנהל הסניף של הנתבעת ומנהלה הבטיח לו כי משלוח ההודעות ייפסק. הנתבעת טענה כי התובע הצטרף כחבר מועדון וכי לצורך כך מסר את פרטי הדוא"ל והטלפון שלו, על-מנת לקבל מסרים שיווקיים. נפסק - על-מנת לשלוח דבר פרסומת על המפרסם לקבל הסכמה ברורה, מפורש ובכתב מהלקוח. אין חובה על לקוח שמקבל דבר פרסומת לבקש הסרה, מאחר וזכותו המלאה לשמור על פרטיותו ולא להיות מוצף בהודעות פרסומת בניגוד לרצונו. יחד עם זאת, קיים עקרון הקטנת הנזק, הנתון לשיקול דעת ביהמ"ש, אשר יכול לבחון האם עשה הלקוח צעדים המיועדים להקטנת הטרדה הנגרמת לו, בכך שיצר קשר עם המפרסם בבקשה כי יחדל ממשלוח דבר הפרסומת. במקרה זה, התובע פנה לנתבעת לפחות פעמיים באמצעות הטלפון בבקשה לחדול מההודעות. בסופו של דבר נענה, אך גם לאחר שפנה עוד נשלחה אליו הודעה אחת (בשל טעות לדברי הנתבעת). התובע הוכיח כי לא הסכים מפורשות ובכתב לקבל דברי פרסומת מהנתבעת. העובדה כי הצטרף כחבר במועדון הנתבעת אינה הוכחה לכך שהסכים לקבל דברי פרסומת. הנתבעת תשלם לתובע 6,000 ש"ח בצירוף הוצאות משפט של 500 ש"ח.