(פסק-דין, תביעות קטנות נתניה, הרשמת יפעת אונגר ביטון): התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו הודעות המהוות דבר פרסומת, במועדים שונים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה, בין היתר, כי החוק אינו חל על ההודעות שנשלחו וכי ההודעות יועדו לאשתו של התובע, לפי הפרטים שמסרה עת נרשמה לאתר ההטבות של הנתבעת, כאשר במסגרת הרישום אישרה את קבלתם של דברי פרסומת. נפסק - המסרונים נשוא התביעה עונים על הגדרת החוק לעניין דבר פרסומת. פרסום הטבות נועד לשמר את לקוחות הנתבעת כמנויים אצלה ולהיטיב עמם על-מנת להמשיך את שיווק מוצריה ולעודד את צריכת מוצרים אלה. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע נתן הסכמתו לקבל דברי פרסומת, כאשר לא הציגה את אישור ההצטרפות של אשת התובע לאתר ההטבות, שכלל את פרטי התובע. בנוגע למייל הראשוני שנשלח לתובע, לנתבעת לא היתה ידיעה על כך כי מדובר בנמען שגוי וכי דבר הפרסום אינו מגיע לאשת התובע. אולם, מרגע פניית התובע לנתבעת לאחר קבלת המייל, לנתבעת היתה ידיעה, או שהיה עליה לדעת, כי דברי הפרסומת נשלחים ליעד שגוי. בנוגע לבקשת ההסרה, אין להסכים עם טענת הנתבעת כי רק אשת התובע רשאית לבקש את ההסרה ולא התובע-הנמען. טענה זו מנוגדת לסעיף 30א(ד) לחוק. כשהועמדה הנתבעת על טעות בנתונים, היה עליה לנקוט מעשה אקטיבי ולא לצפות כי הנמען יפנה ללקוחה על-מנת שזו האחרונה תיזום פנייה לנתבעת. מטרת המחוקק היתה להקל על נמענים המבקשים להסיר את פרטיהם מרשימת התפוצה של מפרסמים. באשר לשני המסרונים האחרונים, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבעת המשיכה לשלוח לתובע מסרונים אף שכבר ידעה על קיום כתב התביעה. באשר לפיצוי, לאחר ששקל ביהמ"ש את מכלול השיקולים הרלבנטיים, כפי שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש העליון, תשלם הנתבעת לתובע סך של 2,500 ש"ח והוצאות בסך 750 ש"ח.