הוכחה הזיקה בין כתובת ה-IP של הנתבע לבין תיבות הדוא"ל מהן נשלחו ההודעות המשמיצות (פסק-דין, שלום הרצליה, השופטת לימור ביבי):
העובדות: תביעת לשון הרע. התובע, עו"ד בהכשרתו, עבד בחברת כלל ביטוח ובמהלך בירור התביעה החל לשמש כסמנכ"ל בחברת מנורה. התובע הוא בנו של מי שכיהן כמנכ"ל מנורה בעת ביצוע הפרסומים. הנתבע הועסק כמפקח בחברת מנורה עד לפיטוריו. הנתבע תבע את מנורה בגין פיטורין שלא כדין, בה טען כי פיטוריו נעשה על רקע חשיפת שחיתויות על-ידו. התובע טען להוצאת דיבתו במסגרת הודעות דוא"ל שהפיץ הנתבע למעגל נרחב של עובדים בתחום הביטוח.
הנתבע לא העלה טענות הגנה ביחס לגוף הפרסומים, אך טען כי אלה לא הופצו על-ידו וכי כתובות הדוא"ל מהן הופצו הפרסומים אינן שייכות לו ולפיכך זו השאלה המרכזית שעמדה לדיון. הצדדים נעזרו במומחים מטעמם וכן במומחה שמונה על-ידי ביהמ"ש.
נפסק: בית המשפט סבור כי הנתבע הוא שהפיץ את הפרסומים נשוא התביעה. במסגרת חקירה משטרתית שנערכה בעקבות תלונה שהוגשה כנגד הנתבע על התחזות, נדרשה חברת Google לספק מידע על תיבות הדוא"ל נשוא התביעה. Google סיפקה מידע אודות כתובת IP ששימשה פעמים רבות לגישה לתיבות הדוא"ל. ביחס לכתובת IP זו נתבקש מידע מחברת HOT, שנציגה העיד כי הכתובת שימשה במשך מספר ימים את אביו של הנתבע.
מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון גרסת התובע, שבהתאם לה, במועדים הרלוונטיים, ניתן לשייך בין כתובת ה-IP המקושרת לנתבע לבין תיבות הדוא"ל. האמור נתמך באופן נחרץ בעדות מומחה ביהמ"ש ומומחה התובע. יש לדחות את טענת הנתבע לפיה ככל ואכן היו נכתבות ההודעות ממחשבו של הנתבע, הרי שהיו נשארים שרידים לכך בכונן הקשיח של הנתבע. מאזן ההסתברויות נוטה גם לגרסת התובע ביחס לטענה כי מאן דהוא אחר השתמש בראוטר של הנתבע או שכתובת ה-IP זויפה.
ניתן לקשר בין הנתבע לבין אחת מתיבות הדוא"ל באופן הקושר בין הנתבע לבין הפרסום השלישי. ניתן לקשור בין הנתבע לבין תיבה נוספת ומשכך, בין הנתבע לבין הפרסום הנוסף. מעצם הקישור בין הנתבע לבין הפרסום השלישי והפרסום הנוסף, ניתן לקשור בין הנתבע לבין הפרסומים האחרים, הואיל ונשללה מהימנותו של הנתבע אשר העיד באופן גורף כי לא שלח את ההודעות המיוחסות לו. ראיות מחזקות נוספות ניתן למצוא בהודאותיו של הנתבע במסגרת ההקלטה שהוצגה.
לכאורה לנתבע היה מניע למשלוח ההודעות, הואיל ופוטר מעבודתו בחברת מנורה, פיטורין שלטענתו היו על רקע חשיפת שחיתויות על ידו. גם בקיומו של מניע כאמור יש כדי לתמוך ולקשור בין הנתבע לבין ההודעות. הנתבע הוא שפרסם את הודעות הדוא"ל נשוא התביעה והפיץ אותן לעשרות אנשים, בהם עובדי חברת מנורה וסוכני ביטוח עצמאיים.
הנתבע לא כפר בכך שתוכן ההודעות מהווה לשון הרע וממילא תוכנן מדבר בעד עצמו. מדובר בחמש הודעות המוציאות את דיבתו של התובע, שהופצו בצורה ניכרת ומגמתית לגורמים בתחום הביטוח. בתפוצה כזו יש להגדיל את היקף הפגיעה בתובע. המניע לפרסום ההודעות היה נקמה בחברת מנורה ומנהליה. הנתבע פעל להסוות את הקשר בינו לבין ההודעות, באופן התומך בכך שהבין את חומרת מעשיו. בנסיבות אלה יש כדי לבסס את הכוונה לפגוע בתובע ולהוביל לפסיקת פיצויים בשיעור ניכר. הנתבע יפצה את התובע ב-150,000 ש"ח וכן יישא בהוצאות בסך 30,000 ש"ח ובשכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ש"ח.