(פסק-דין, שלום י-ם, השופטת קרן אזולאי): חוקר פרטי נשכר על-ידי אישה לגלות את מקום מגוריו של בעלה, ממנו היא מצויה בהליכי גירושין. בשלב כלשהו גילה הבעל את המעקב. הוא התלונן במשטרה נגד החוקרים הפרטיים, אולם התלונה לא הולידה כתב אישום. קובלנה פרטית שהגיש הבעל נמחקה בהסכמה. תחתיה, הגיש הבעל את תביעה זו, שעילתה פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. האם זכאי הבעל לפיצוי כספי בשל הפגיעה בפרטיותו כתוצאה מהמעקב אחריו? נפסק -

• דין התביעה להידחות. מרבית טענותיו של התובע התבססו על הנחות ספקולטיביות באשר לפעולות שבוצעו (או לא בוצעו) על-ידי הנתבעים. מרבית ההנחות לא עוגנו בראיות ישירות מהן ניתן להסיק מסקנות ברורות ביחס לאחריות הנתבעים למעקב והיקפו. לא די בראיות הנסיבתיות כדי לקבוע כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. טיעוני התובע התמקדו במישור העובדתי ולא הובהר מה ההשלכה של טענות עובדתיות אלה על הניתוח המשפטי. בפרט, לא הובהר אם יש בטענות כדי לשלול מהנתבעים את ההגנות לפי חוק הגנת הפרטיות. הגם שהנתבעים פגעו בפרטיות התובע, הם נהנים מההגנה הקבועה בחוק ולכן אינם חייבים בפיצוי התובע.
• התובע טען כי גילה ברכבו מכשיר עיקוב אלקטרוני מבוסס GPS וטען כי הנתבעים הם אלה שהטמינו את המכשיר ברכבו. ראייתו המרכזית של התובע בעניין זה היתה מבוססת על דוחות איכון סלולריים ביחס לנתבעים, שניתנו במסגרת ניהול הקובלנה הפרטית. לא עלה בידי התובע להוכיח כי מכשיר המעקב הוצמד למכוניתו בידי הנתבעים. כל שניתן ללמוד מדוחות האיכון הוא שהנתבעים עקבו אחר התובע וכי הנתבע 2 היה בקרבת רכבו של התובע.
• עובדת המעקב כלל לא היתה שנויה במחלוקת. הנתבעים הודו שעקבו אחר התובע ומטבע הדברים אמורים היו גם להימצא בסמיכות לרכבו. פרט לדוחות האיכון, לא הובאה על-ידי התובע ראיה ישירה הקושרת את הנתבעים למכשיר המעקב.
• התובע לא הבהיר מה חשיבותה של קביעה כי הנתבעים הם שהטמינו את מכשיר המעקב והאם היה בכך כדי להשפיע על ניתוח שאלת הפגיעה בפרטיות, או כדי לשלול מהנתבעים את האפשרות להסתמך על הגנות החוק. כך, למשל, משום שהצמדת מכשיר מעקב אלקטרוני מהווה חריגה ממסגרת פעילות סבירה, או שהיא מנוגדת לדין או לכללי האתיקה, באופן ששולל את תום ליבם של הנתבעים. למעלה מהצורך יצוין כי ועדת הרישוי של המחלקה לרישוי חוקרים פרטיים קבעה כי הטמנת מכשיר GPS במכוניתו של אדם לשם ביצוע מעקב אחר תנועתיו, מהווה פגיעה בפרטיות והפרה של כללי האתיקה המקצועית.
• בפסיקת בתי המשפט לא התקיים דיון ישיר בשאלה זו, המעוררת את המתח האינהרנטי שבין הזכות לפרטיות אל מול אינטרסים חברתיים אחרים. מענה לשאלה מחייב יישוב של המתח בין הזכות לפרטיות לבין השינויים הטכנולוגיים המאתגרים את התפיסות המסורתיות ביחס להיקפה ותוכנה של הזכות. חוק הגנת הפרטיות יצר איזון מסוים, בכך שהעניק הגנה לחוקרים פרטיים בנסיבות מסוימות. לא חוק זה ולא חוק החוקרים הפרטיים התוו את אותם אמצעים בהם יכולים חוקרים להשתמש, שייחשבו סבירים ומידתיים.
• עניינים אלה הותרו כרקמה פתוחה, העתידה להתמלא ממקרה למקרה לפי נסיבותיו. דומה כי המציאות המודרנית מזמנת שינויים תכופים באמצעים הטכנולוגיים בהם ניתן לעשות שימוש ובהגדרה ובהיקף של הזכות לפרטיות. השאלה אם שימוש באמצעי כזה או אחר מהווה פגיעה החורגת מתחום הסביר אינה תמיד ברורה ופשוטה למענה. היא תלוית הקשר, תרבות, תפיסה חברתית ומציאות משפטית. היא מחייבת הבנה של האמצעי הטכנולוגי והערכה של מידת הפגיעה שהוא מאפשר בזכות לפרטיות. אלה שאלות מורכבות המצריכות דיון רחב. בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה.
• עריכת התצפיות על מקום מגוריו של התובע, קיום מעקב רכוב ורגלי אחר תנועותיו ומסירת הפרטים אודות בת-זוגו באותה עת פגעו בפרטיותו של התובע לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. האם פגיעה זו מזכה את התובע בפיצוי? הזכות החוקתית לפרטיות אינה זכות מוחלטת. חוק הגנת הפרטיות מונה הגנות, שבמסגרתן ובגבולותיהן תוכר התנהלות מסוימת כלגיטימית על-אף שיש בה פגיעה בפרטיות.
• הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להראות שפעלו בתום-לב ובמסגרת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות. הנתבעים לא פעלו בחריגה מהסביר בנסיבות העניין או בחוסר תום לב. הנתבעים פעלו באופן מקצועי, במסגרת חובה מקצועית, ובאופן מידתי וסביר לצורך מילוי המשימה המקצועית לה התחייבו כלפי אשת התובע. דין התביעה להידחות.