ע"פ 8627/14 דביר נ' מדינת ישראל

(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים עמית, שהם וברון): ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי-מרכז לוד [ת"פ 28433-08-13]. המערער היה מעורב ב-5 מעשי שוד של טלפונים סלולריים מקטינים ובגין מעשים אלו הורשע ב-4 עבירות של שוד בנסיבות מחמירות ובעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון ופשע. ביהמ"ש השית על המערער מאסר בפועל של 36 חודשים, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 1,000 ש"ח לקטין שנחבל במהלך ביצוע אחת העבירות. נפסק - אין ממש בערעור. חטיפת טלפונים סלולריים מידי אזרחים תמימים הפכה ל"מכת מדינה". גניבה ושוד של טלפון סלולרי אינם כגניבה ושוד של כסף או חפץ אחר. הסמארטפון הפך זה מכבר לידידו הטוב של האדם. טמון בו סיפור חייו של האדם, באשר אצורים בתוכו רגעים וזכרונות משמעותיים מחייו של אדם, לצד מידע ופרטים חיוניים לתפקודו היומיומי. לא כל אדם מגבה את תוכן המכשיר ב"ענן" ושחזור הפרטים לעיתים אינו אפשרי ולעיתים כרוך במשאבי זמן וממון. בין אם הדבר רצוי ובין אם לאו, לא ניתן להתכחש למעמד שתפס הסמארטפון בחיי חלקים נכבדים מהציבור. הוא משמש גם כמחשב, כמצלמה, כטלפון ועוד פונקציות רבות שבגינם הוא נתפס כ"צינור" אל העולם שבחוץ. גניבת טלפון סלולרי מהווה גם חדירה למתחם הפרטי ביותר של האשם. הסמארטפון הוא מעין כספת ניידת המכילה תמונות, לעיתים תמונות רגישות, התכתבויות אישיות ומידע פרטי, ולעיתים אף סודי, המעצימים את החרדה מהגניבה. מרבית המכשירים הם "מכשירים חכמים", שמהווים לרוב גם שער כניסה לשלל נכסיו הדיגיטליים של האדם: חשבון דוא"ל, חשבון פייסבוק, אפליקציות עם גישה לחשבון הבנק וכו'. ההתקדמות הטכנולוגית אף הופכת את הסלולרי לאמצעי תשלום המכונה "ארנק דיגיטלי", המחליף בהדרגה את כרטיסי האשראי הקשיחים. גם בהנחה שהגנב הישראלי הממוצע אינו מעוניין בתוכנו של המכשיר, די בידיעה כי הגניבה עלולה להביא גם לסחיטה או להפצת מידע ותוכן אישי רגיש, כדי להעצים את החרדה ואת תחושת אבדן השליטה של קרבן הגניבה. לפיכך, אין לראות בגניבה ובשוד של טלפון סלולרי כעבירת רכוש "רגילה" ומכאן מגמת ההחמרה בענישה בעבירות אלה.