תביעת לשון הרע על פרסומי רשת חברתית על רקע עסקת חליפין ברכבי אספנות (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט עדי אברונין, 6.3.2026):
העובדות: תביעת לשון הרע על פרסומים של הנתבע ברשת חברתית, המייחסים לתובע מעשי מרמה, גניבה וזיוף, על רקע עסקת חליפין ברכבי אספנות.
נפסק: הנתבע פרסם את הפרסומים מושא כתב התביעה. מהראיות עלה כי האופנוע שבמוקד המחלוקת לא נגנב ומסמכיו לא זויפו. פרסומי הנתבע השתמשו במילים שעיקרן בכך שהתובע: "נוכל", "מזייף ניירות", "נעלם עם הכסף", "גנב", ו"רמאי". הנתבע האשים את התובע במעשים שחלקם בעלי גוון פלילי. פרסום מילים כגון אלה יש בו להשפיל אדם או לעשותו מטרה לשנאה או ללעג. לפיכך, יש לסווגם כלשון הרע. אכן נראה כי בפרסום דברים שמטרתם להזהיר את הציבור מפני נוכלות ורמאות יש אינטרס ציבורי. אולם, מעבר לכך שהפרסום שביצע הנתבע לא היה אמת, הרי שהוא גם לא שיקף את התנהלות התובע. מכאן שנשמטת הקרקע תחת טענת האמת בפרסום ותחת טיעון "האינטרס הציבורי" בפרסום, כפי שנטען. כך גם הטענה כי מדובר בהבעת דעה אינה מחזיקה מים בצל ניסוח הפרסומים והמילים בהן בחר הנתבע להשתמש בפרסומיו. ההלכה הפסוקה מבחינה בין "תיאור עובדתי" לבין "הבעת דעה".
בעוד שהבעת דעה נהנית מהגנה רחבה, ייחוס מעשים פליליים של גניבה, מרמה וזיוף לאדם, אינו יכול להיחשב כדעה גרידא. מדובר בהטחת האשמות עובדתיות קשות וחד-משמעיות. הנתבע לא הסתפק בתיאור אכזבתו מהעסקה או מהקושי ברישום האופנוע (דבר שייתכן והיה חוסה תחת ביקורת צרכנית), אלא קבע כעובדה כי התובע הוא "גנב" ו"נוכל". מילים אלו, בנסיבות העניין, נתפסות על ידי הקורא הסביר כקביעת עובדה לפיה התובע ביצע עבירה פלילית. אשר לגובה הפיצוי, ישנם טיעונים לכאן ולכאן. לחומרה: הפרסומים לא הוסרו מהקבוצות בהן הופצו בפייסבוק. לשון הרע עודנו קיים ועודנו עשוי להסב נזק לתובע; אומנם החשיפה של הפרסום מבחינת היקפי החברים בקבוצות הפייסבוק לא הוכחה ביחס למועד הפרסום, אך נראה כי מדובר בפרסום בקבוצה דינמית ורחבת היקף. לקולא: מעשי הנתבע אכן נבעו מתוך רצונו להזהיר חברי קבוצה אחרים מפני התובע. בבסיס המחלוקת עמדה אי-הבנה כנה בנוגע למעמדו הרישומי של האופנוע והתובע לא סיפק לנתבע מענה ברור בנושא בזמן אמת. הנתבע יפצה את התובע ב-37,500 ש"ח וכן יישא בהוצאות בסך 7,500 ש"ח.