(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט טל חבקין): תביעת ספאם, שעילתה ב-22 דברי פרסומת ששוגרו לתיבת הדוא"ל של התובע ללא הסכמתו (טענה שלא נסתרה), בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבע, שהפרסומים בוצעו לבקשתו, הגיש הודעת צד ג' נגד החברה שביצעה את הפרסומים בפועל (המקפצה לעסקים בע"מ) ובעלת מניות בה. המשלוח פסק לאחר שהתובע ביקש להסיר עצמו מרשימת התפוצה של מקפצה. הנתבע טען כי סבר שמקפצה תשלח את ההודעות רק למי שהתיר לה לעשות כן וכי דרש ממנה לקיים את הוראות החוק בנושא. נפסק -

לא הוגש כתב הגנה מטעם הצדדים השלישיים וגרסתו של הנתבע בדבר אופי ההתקשרות לא נסתרה. נקודת המוצא היא שהתובע לא ידע שהצדדים השלישיים עוברים על החוק ושדרש מהם לקיימו. סעיף 30א מדבר לכל אורכו ב"מפרסם ששיגר דבר פרסומת". סעיף 30א(י)(1) לעומת זאת, מסמיך את ביהמ"ש לפסוק פיצוי מששוגר דבר פרסומת, בלא לציין מי הגורם שיחוב בו. ההבחנה הגיונית, שכן יש הבדל בין מידת האשם שיש לייחס לאדם שהפר ביודעין את החוק בכך ששיגר דבר פרסומת, לבין מפרסם שנהנה מהפרסום, אך לא דבק בהתנהגותו כל אשם (כגון מפרסם שעשה ככל הניתן כדי למנוע הפרה של החוק ולא שיגר את דבר הפרסומת בעצמו). התנהגותו של הראשון חמורה יותר.

אין חולק כי הנתבע מהווה "מפרסם". אין צורך להכריע במחלוקת העיונית בשאלה האם הנתבע ייחשב כ"מפרסם ששיגר דבר פרסומת", שעה שאין חולק כי מי ששיגר את דברי הפרסומת היא מקפצה. סעיף 30א(י) מקנה לביהמ"ש סמכות רשות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בהתחשב במכלול נסיבות העניין. בהינתן שמטרת הפיצוי היא להרתיע מפני התנהגות עוולתית גם כשלא נגרם נזק, הרי שגם בהנחה שמדובר באחריות מוחלטת, יש מקום לשקול את מידת האשם שדבק בהתנהגות המפרסם ובין היתר אם ידע על ההפרה ובאילו אמצעים סבירים נקט כדי למנוע אותה.

אין מקום לפסוק פיצוי לחובת הנתבע שכן לא הוכח שדבר בו אשם כלשהו. התובע לא חקר את הנתבע בסוגיה זו ולא עשה דבר לבירור שאלת האשם שלו. הואיל ותכלית החוק היא הרתעתית ולא עונשית, אין מקום להרתיע את הנתבע אם נהג כשורה. ממילא אין לזקוף לחובתו את מספר ההודעות שנשלחו לתובע ואת תדירותן. ככל שנמצא כי לא דבק אשם בהתנהגותו של מפרסם - אף אם ההודעות נועדו להועיל לו - אין מקום לפסוק פיצוי לחובתו. התביעה נדחתה. התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך 500 ש"ח.