(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת אפרת אור-אליאס): התובע טען כי הנתבעת שלחה 19 דברי פרסומת למכשירו הנייד, ללא הסכמתו, למרות שביקש בהודעות חוזרות להסיר את פרטיו מרשימת התפוצה ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה, בין היתר, כי ההודעות אינן מהוות "דבר פרסומת" וכי התובע נרשם אצלה כמועמד לקבלת הצעות עבודה ואף אישר לה לקבל דיוור למייל והודעות SMS ממנה. נפסק -

דין התביעה להידחות. ההודעות בתיק זה הינן הצעות עבודה שהועברו לתובע, לאחר שמערכות הנתבעת בדקו את נתוניו האישיים, כפי שנמסרו על-ידו, ומצאו כי קיימות משרות התואמות לכישוריו. יש לקבל את טענת הנתבעת כי התובע לא ביקש מעולם כי שמו ופרטיו יוסרו ממאגר העובדים הפוטנציאליים שלה ושלו היה מבקש זאת לא היה מקבל את ההודעות. אין במשלוח הודעות הצעות לעבודה, למי שמצוי במאגר מחפשי העבודה לבקשתו, משום הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת. הצעות העבודה אינן "דבר פרסומת", גם אם המטרה העומדת בבסיס משלוחן היא מסחרית ולא פילנטרופית.

קביעה כי הצעת עבודה הינה בגדר "דבר פרסומת" נוגדת את תכלית החקיקה שנועדה להילחם בתופעת דואר הזבל. עסקינן בהצעות עבודה ללקוח הרשום במאגר הנתבעת, לאחר שביקש לקבל הצעות עבודה בעבר ולא הסיר עצמו מהמאגר. לא ניתן לראות בהודעות אלו "דואר זבל". אין בעובדה כי הודעות אלו נשלחו ללקוחות נוספים כדי לשנות ממסקנה זו. משלוח לקבוצה גדולה אינו בהכרח "דואר זבל". יכול שהעבודות מתאימות ללקוחות נוספים, לפי כישוריהם, ומכאן שנשלחו גם אליהם. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 400 ש"ח.