(החלטה, שלום טבריה, השופטת רים נדאף): בקשה למתן צו עשה במסגרת תביעת לשון הרע נגד המשיבה 1, בו נתבקש ביהמ"ש להורות למשיבות 2-4 (תפוז אנשים, ארכיג'וב עסקים ודה מרקר קפה) למסור את פרטי הגולש "שוליזינגר" או "שולי", שפרסם לכאורה דברי גנאי ולשון הרע נגד המבקש. לחילופין, נתבקשו המשיבות לאשר כי גולש זה הוא המשיבה 1. נפסק - ביהמ"ש העליון, בשני פסקי-דין (רע"א 4447/07 בעניין רמי מור; ע"א 1622/09 בעניין ברוקרטוב) קבע את ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים באינטרנט. לפי המצב החוקי הנוכחי, אין לביהמ"ש סמכות ליתן סעדים מסוג זה בהעדר מסגרת דיונית המאפשרת חיוב צד ג' לחשוף את פרטי הגולש האנונימי. המבקש טען כי הלכה זו אינה ישימה במקרה דנן, כיוון שלמבקש יש "חשוד" ספציפי בפרסום (המשיבה 1). אין לקבל טענה זו. אם נקבע כי לבתי המשפט אין סמכות ליתן סעדים כאלו בהעדר מסגרת דיונית מתאימה שבחוק, הרי שאין רלוונטיות לשאלה אם מדובר בבקשת חשיפה כללית, או שמא יש למבקש חשוד ספציפי שהוא מבקש לוודא שהוא המפרסם. עצם החשד באדם מסוים אין בו כשלעצמו כדי ליצור, יש מאין, או לבסס מקור חוקי ממנו ישאב ביהמ"ש את סמכותו ליתן את הצו. לדעת ביהמ"ש, בפסק-הדין בעניין תא"מ 14089-08-09 אבירם אוהד פאי נ' שלומי פנחס, יש סטייה מהלכה פסוקה מחייבת, ללא מקום לאבחנה בין המקרים. הבקשה נדחתה.