(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט יעקב שקד): התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו 36 הודעות דוא"ל הכוללות דברי פרסומת, ללא הסכמתו. הנתבעת טענה כי התובע נרשם לאתר הנתבעת ומסר את כתובת הדוא"ל שלו ולכן קיבל את ההודעות. נפסק - אין מחלוקת בין הצדדים כי ההודעות שנשלחו לתובע מהוות "דבר פרסומת". יש לבחון האם נתן התובע הסכמה מפורשת למשלוח ההודעות, כנדרש בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנטל להוכיח כי ניתנה הסכמה כאמור הינו על הנתבעת ולא עלה בידיה להוכיח זאת. הנתבעת לא הציגה כל מסמך המלמד על מתן הסכמה. מנגד, התובע מכחיש לחלוטין כי נרשם לאתר הנתבעת ומסר את כתובת הדוא"ל שלו. אין לדעת כיצד הגיעה לידי הנתבעת כתובת הדוא"ל של התובע. יחד עם זאת, העובדה שהגיעה לידיה, אינה מובילה בשום אופן למסקנה כי ניתנה הסכמה מפורשת של התובע למשלוח דברי פרסומת. כנגד השיקול של הרתעת המשווק, עומדת לזכות הנתבעת העובדה שמייד עם קבלת הפנייה מהתובע חדלה לשלוח לו דברי פרסומת. יש להוסיף כי התובע היה יכול, בלחיצת כפתור פשוטה, מייד עם קבלת ההודעה הראשונה, להודיע כי אינו מעוניין בקבלת דברי פרסומת. התובע המתין כמעט חודשיים עד שפנה לנתבעת והדבר פועל לחובתו בכל הקשור לפסיקת הפיצוי. הנתבעת תפצה את התובע בסכום של 5,000 ש"ח והוצאות בסך 600 ש"ח עבור כל ההודעות נשוא התביעה.