(פסק-דין, מחוזי ירושלים, השופט בן-ציון גרינברגר): בקשת המשיבה לדחייה על הסף של בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות, הואיל והוגשה באיחור ולאחר חלוף 45 יום ממועד מסירת הפסק לצדדים. המשיבה טענה כי פסק הבוררות הומצא לצדדים בדוא"ל והמבקשת אישרה את קבלתו בדוא"ל חוזר. המבקשת נסמכת על המועד בו הומצא לה הפסק בדואר רשום. נפסק - נוכח ההתקדמות הטכנולוגית, הופך השימוש בדוא"ל לאמצעי רווח ולצורך העברת מידע. זהו אמצעי זמין ונוח, בעל פונקציות פרקטיות ויעילות וביניהן, האפשרות שהשולח יקבל אישור אוטומטי אודות קריאת המייל. האפשרות להמצאה בדוא"ל אף הוכרה על-ידי מחוקק המשנה (בחקיקת תקנה 497ג' לתקנות סדר הדין האזרחי). מניין הימים העומד לרשות הצדדים להגיש בקשה לביטול הפסק, יחל מיום "המסירה" בכל דרך שבה תבוצע, לרבות באמצעות הדוא"ל (בכפוף להגשת הוכחה מתאימה לביצוע ההמצאה). תקנות סדר הדין יחולו על סדרי הדין בבית המשפט בענייני בוררות ולא על פעולות הבורר ובכללן, לכאורה, גם דרכי המצאת הפסק על ידו לצדדים. הצדדים קבעו בשטר הבוררות כי הבורר פטור מסדרי הדין ומכאן, אין על הבורר כל חובה להמציא את הפסק לצדדים בהתאם לנוהל הקבוע בתקסד"א. גם אם היו חלות על המצאת הפסק הוראות התקסד"א, אנו עדים למגמה של העדפת כלל ה"ידיעה" על כלל ה"המצאה", באותן נסיבות בהן ניכר כי פסה"ד נמצא בפועל בידי בעל הדין בשלמותו. במקרה דנן, אין להצדיק את קבלת בקשת המבקשת לביטול הפסק, חודשים ארוכים לאחר שמבחינה אפקטיבית כבר היה בידה.