(הכרעת-דין, שלום ירושלים, השופט אברהם טננבוים): במסגרת סכסוך עם אחד אחר, עופר שדות, שילם הנאשם שני שקלים באתר המרכז לגבית קנסות על חשבון חובותיו של שדות למדינה שסכומם עמד על כ- 7,000,000 ש"ח. הנאשם ביקש שהקבלה תישלח אליו כעדות לחובותיו של שדות למדינה. בשל כשלים באתר, חובותיו של שדות למדינה אופסו. לנאשם יוחסה חדירה שלא כדין לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת (עבירה לפי סעיף 5 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995), העברת או אחסנת מידע כוזב במחשב (עבירה לפי סעיף 3(א) לאותו חוק, התחזות כאדם אחר (עבירה לפי סעיף 441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), ניסיון לפגוע בפעולת המרכז לגביית קנסות ופגיעה בפרטיות. נפסק -

• בתקופה הרלבנטית היו באתר המרכז לגביית קנסות שלושה כשלי אבטחה: ניתן היה לצפות בחובות אדם למדינה באמצעות הזנת מספר תעודת הזהות שלו במקום המיועד לכך בכתובת האתר; ניתן היה לתקן את סכום החוב לתשלום; תשלום חלקי היה מאיין את רישום החוב במלואו.
• ביהמ"ש מקבל את גרסת הנאשם כי נכנס לחשבונו של שדות באתר המרכז לגבית קנסות באמצעות קישור ששדות שיגר אליו.
• המונח "חדירה" לחומר מחשב קשה להגדרה. לדעת ביהמ"ש יש לזנוח את הניסיון להגדירו ולאמץ הגדרה קזואיסטית. עם זה, היות שפסק עובדתית שהנאשם קיבל את הקישור משדות, ממילא אי אפשר לייחס לו חדירה שלא כדין למחשב.
• אפילו הזין הנאשם את מספר תעודת הזהות של שדות ל- URL באתר המרכז לגביית קנסות, אין המדובר ב"חדירה לחומר מחשב". הכלל הראוי הוא שכל אתר שניתן להיכנס אליו בקלות כה רבה, אי אפשר לטעון שאסור להיכנס אליו. בהיעדר מחסום כלשהו אין לומר שמדובר ב"חדירה".
• הנאשם לא העביר מידע כוזב ולא ניסה ליצור פלט כוזב שכן לא ידע על הכשלים באתר המרכז לגביית קנסות.
• באתר אין הוראה שהכניסה מיועדת רק לחייבים. הנאשם גם השאיר את שמו ופרטיו למשלוח קבלה ולכן לא ניסה להתחזות לאדם אחר.
• משקבענו ששדות עצמו שלח לנאשם את הקישור לעמוד החוב האישי שלו, הרי שהוא נתן לו רשות לעיין בעמוד. לפיכך אי-אפשר לייחס לנשאם עבירה של פגיעה בפרטיות.
• אפילו הגיע הנאשם לאתר בעצמו, לא ברור שעל חובותיו הלא-משולמים של אדם למדינה חלה הגנת הפרטיות.
• אם עצם הכניסה לאתר מהווה פגיעה בפרטיות, כי אז יש להאשים את המרכז לגביית קנסות שהחזיק את מאגר המידע בצורתו הלא מאובטחת.

הנאשם זוכה מהעבירות המיוחסות לו בין אם לחלוטין ובין אם מחמת הספק.