הזכות "להישכח" לא חלה באופן אוטומטי או גורף על מרשמים רשמיים העומדים לעיון הציבור - כך פסק אתמול בית המשפט האירופי (Court of Justice of the European Union). פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש אזרח איטליה שלפני כ-25 שנים הגיש בקשה לפשיטת רגל עבור חברה בשליטתו. התובע דרש מהשלטונות המקומיים פיצוי על סירובן לאפשר לו לממש את ה"זכות להישכח" ולהסיר את שמו מבקשת פשיטת הרגל שהתפרסמה אז על-פי חוק במרשם החברות. לטענתו, המשך הופעת שמו במרשם פוגע כיום בנסיונותיו למכור נדל"ן שבבעלותו.

בית המשפט קבע כי הדירקטיבה האירופית על הגנת פרטיות במידע מאפשרת לכל אחת ממדינות האיחוד להסמיך את הרשויות הציבוריות שלהן לקבוע, על בסיס פרטני לגופו של כל מקרה, האם להסיר מידע מיושן שכבר אינו עדכני המתפרסם במרשמים פומביים. בית המשפט הדגיש את חשיבות שימור המידע במרשמים פומביים לצורכי מסחר, פעילות תקינה של השוק, ודאות משפטית וצרכים ראייתיים. משכך קבע בית המשפט כי סירובן של הרשויות באיטליה להסיר את שמו של התובע נעשה במסגרת המותר על-פי חוק.

בחודש מאי 2014 ניתנה פסיקת בית המשפט האירופי שעיגנה את "הזכות להישכח". הפסיקה, שניתנה באותו מקרה נגד גוגל, חייבה את ענקית החיפוש להסיר תוצאות חיפוש הפוגעות בפרטיות (גם מבלי לחייב את האתר שפרסם את המידע להסירו) וזאת אם המידע אינו מדויק או לא רלבנטי עוד. מאז שניתנה הפסיקה, גוגל כמו גם חברות שירותי אינטרנט אחרות מקבלת זרם עצום של בקשות הסרה. גוגל מחליטה האם להיעתר לבקשות ההסרה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולפני כשנה החליטה על הרחבת הזכות.