עידן ה-AI פרץ לחיינו בסערה ובו קו דק מפריד בין האמת לשקר, הקיים לנעלם, בין עובדה לאשליה ובין מציאות לדמיון (פסק-דין, אזורי לעבודה ת"א, השופט יוסף רחמים, 8.11.2026):

העובדות: תביעה לתשלום פיצויים עבור זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת.

נפסק: התביעה התקבלה בחלקה הקטן. ביה"ד עיין בסיכומי התובע ובפסקי הדין שפורטו בו ומצא כי אלה אינם קיימים. חיפוש במאגרי המידע המשפטיים גם לא הניב כל תוצאה. המספר הרב והמשמעותי של האסמכתאות השגויות של התובע אינו צירוף מקרים, או טעות סופר שנפלה בשגגה, אלא מלמד כי המקורות המשפטיים שהופיעו בסיכומים נשאבו ממקור לא ידוע, ייתכן כתוצאה משימוש בכלי בינה מלאכותית, ללא כל בדיקה נוספת, ובניגוד לדין. אין ואסור לביה"ד לעבור על מעשה זה ללא תגובה. על עוה"ד הבאים בשערי ביה"ד לנהוג בצורה המקצועית ביותר, וכשליחיו של ביה"ד, ולסמוך את טענותיהם רק על פס"ד מאומתים בלבד, לאחר שראו וקראו אותם בעצמם, ובחנו את נכונות ההקשר שלהם לטענה אותה הם מבקשים לבסס מבחינה משפטית. הדברים נכונים שבעתיים בעידן ה-AI שפרץ אל חיינו בסערה, בו קו דק מדק מפריד בין האמת לשקר, ובין הקיים לנעלם. בין עובדה לאשליה, ובין מציאות לדמיון. על כל עוה"ד כאחד להקפיד הקפדה יתרה, היום יותר מתמיד, כי כל הראיות הנכנסות בשערי ביה"ד, כמו גם פס"ד עליהם מסתמכים הצדדים, יהיו נטועים עמוק בעולם האמת. הכלי המתאים ביותר הוא פסיקת הוצאות אישיות על ב"כ התובע, חלף מחיקת כתב בית הדין או את ההליך כולו, לאור השלב המתקדם של ההליך.