דחיית בקשה לעדות בהיוועדות חזותית, של מבקשת שטסה לארה"ב בסמוך לדיון (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטת רות רונן, 17.8.2026):
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד [ת"א 25712-11-22 - קובץ ההחלטה באדיבות "נבו"], שדחתה את בקשת המבקשת 1 למתן עדות בהיוועדות חזותית. ברקע מצויה תביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשות, שעניינה בהפרת התחייבות נטענת של המבקשות למכירת בית מגורים. המבקשות ביקשו כי ביהמ"ש יתיר למבקשת ולבנה להיחקר בחקירות נגדיות בדרך של היוועדות חזותית ממקום מושבם הנוכחי בארצות הברית. המשיבים התנגדו לבקשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת בנה של המבקשת, אך דחה את בקשת המבקשת. ביהמ"ש המחוזי קבע, בין היתר, כי הכלל הוא עדות פרונטלית וכי המבקשת בחרה לעזוב את ישראל בחודש אפריל 2026, ביודעה כי מתנהל בעניינה הליך משפטי בו היא הייתה צפויה להעיד זמן קצר לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשות לא הוכיחו ברמה הנדרשת את התנאי המרכזי בתקנה 72(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לפיו הגעתה של המבקשת לישראל "תקשה עליה מאוד".
נפסק: בקשת רשות הערעור נדחתה. החלטות בעניין שמיעת עדות בהיוועדות חזותית הן החלטות דיוניות מובהקות, המצויות בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית. התערבות ערכאת ערעור בהחלטות מסוג זה היא מצומצמת ותיעשה במקרים חריגים בלבד. מקרה זה הוא אינו מקרה חריג המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. תקנה 72 מקנה לביהמ"ש סמכות להתיר שמיעת עדות בהיוועדות חזותית, בהתקיים 3 תנאים מצטברים: הגעת העד תקשה עליו מאוד והוא נתן את הסכמתו להעיד בדרך זו; עדותו חיונית לשאלות השנויות במחלוקת; ואין מניעה מבחינת מדינת החוץ לשמיעת עדות בדרך זו בתחומה. ביהמ"ש המחוזי דן בהרחבה בטענת המבקשת לפיה הגעתה לישראל תכביד עליה מאוד, והגיע למסקנה כי טענה זו לא הוכחה ברמה הראייתית הנדרשת, בעיקר משום שהמסמכים הרפואיים שהגישה המבקשת לא התייחסו לעובדה שהיא טסה מישראל לארה"ב שבועות בודדים לפני מועד חתימת המכתב הרפואי. על רקע מתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאות הדיוניות בהקשר זה ונימוקיו המפורטים והענייניים של ביהמ"ש במסקנתו, אין מקום להתערב בקביעה זו.
גם קביעת ביהמ"ש כי הבקשה הוגשה בשיהוי ושלא בתום לב היא מסקנה שאין להתערב בה. המבקשת טסה לארה"ב סמוך לפני המועד בו הייתה אמורה להעיד. אם היא ידעה כי לא תשהה בישראל במועד שנקבע, היה עליה לפנות לביהמ"ש ולהגיש בקשה מתאימה. משהמבקשת בחרה לעזוב את ישראל מבלי ליידע את הצד שכנגד ואת ביהמ"ש כי אינה מתכוונת לחזור לצורך מתן העדות, היא העמידה אותם בפני עובדה מוגמרת. גם המבקשות טוענות כי עדות המבקשת היא שולית ואינה חיונית לצורך בירור המחלוקות העובדתיות בהליך. לאור תנאיה הברורים של תקנה 72(א) לתקנות, לא ניתן היה להיעתר לבקשה למתן עדות באמצעות היוועדות חזותית גם מטעם זה. המבקשות יצטרכו אפוא לבחור בין ההכבדה הכרוכה בהגעת המבקשת לישראל, לבין ויתור על עדותה בהינתן המשקל הלא משמעותי שעשוי להיות לה.