הנתבעת הדביקה בתובע ביטויי גנאי לא פשוטים, תוך שהיא יורקת עליו, כך שתום לב לא היה בפרסום (פסק-דין, תביעות קטנות נוף הגליל-נצרת, הרשם סולימאן עאמר, 16.4.2026):

העובדות: התובע הוא שוטר במקצועו. במסגרת עבודתו רשם דו"ח תנועה לנתבעת על שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה. התובע טען כי הנתבעת הסריטה אותו והעלתה את הסרטון לרשת, בו היא לועגת לו. הנתבעת הכחישה את התביעה. האם כינוי "בוגד" ברשתות החברתיות, לשוטר, בן לחברה הערבית, על רקע ביצוע עבודתו באכיפת עבירת תנועה, הוא פרסום לשון הרע? 

נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. בחינה פרטנית של המילים בהן בחרה הנתבעת להשתמש וכן בחינת מכלול הדברים שהטיחה בתובע לאחר שהסריטה אותו בתוך הניידת, כשניתן להבחין בפניו ונקבה בשמו הפרטי, מלמדים, בבחינה אובייקטיבית, כי המדובר בדברי לשון הרע. הנתבעת כינתה את התובע בוגד, "כבן של המדינה", ירקה עליו מספר פעמים תוך שהיא מדברת וציינה כי הרגל שלה בתוך הגרון שלו ועל הראש שלו ועל מי שהולידה אותו, במטרה להשפיל אותו בעיני הבריות ולעשות אותו כמטרה לשנאה, בוז ולעג - הכל משום שהחליט לרשום לה דו"ח, שעה שהיא סבורה כי לא ביצעה כל עבירה. כך גם התיאורים של הנתבעת מציגים את התובע כשוטר לא מקצועי, שהתנכל לה על לא עוול בכפה תוך שהיא מתייחסת באחד הסרטונים למוצאו וכי בחירתו להיות שוטר היא מעשה בגידה, תוך שהיא אינה חוסכת מילות גנאי על המדינה בה גם היא חיה ומכנה אותה "מדינת פח". התייחסות הנתבעת למדינה כפי שהדברים נאמרו על ידה, מחזקת ומהדהדת את המסר שביקשה להעביר לקהל עוקביה בדבר בוגדנות התובע, כמי שבחר לשרת כשוטר במשטרת ישראל.

הנתבעת לא הכחישה את פרסום הסרטונים ברשתות החברתית (אינסטגרם וטיקטוק) ומשכך הוכח יסוד הפרסום. לנתבעת מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. הנתבעת לא הוכיחה אף אחת מהגנות החוק. גם אם לשיטתה הדו"ח שניתן לה לא היה מוצדק, באפשרותה לפעול באפיקים שמעמיד לרשותה הדין על מנת לפעול לביטולו. הנתבעת הדביקה בתובע ביטויי גנאי לא פשוטים, תוך שהיא יורקת עליו מספר פעמים, כך שתום לב לא היה בפרסום הסרטונים. הנתבעת תפצה את התובע ב-20,000 ש"ח ותישא בהוצאות בסך 1,000 ש"ח.