עקרון פומביות הדיון גובר על הזכות לפרטיות (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת סיגלית גץ-אופיר, 11.3.2026):
העובדות: התובע הגיש תביעת לשון הרע קודמת נגד הנתבעת, שהסתיימה בפשרה. הוא פרסם ברשת כי הגיש תביעה, פירט מה אמרה עליו הנתבעת, ופרסם את העמוד הראשון של התביעה, לאחר שמחק את פרטי הנתבעת. התובע טען כי הנתבעת פרסמה בערוצי המדיה שלה (פייסבוק, אינסטגרם, וטוויטר) את אותו פרסום שבגללו תבע אותה, לרבות קטע בו היא אומרת כי התובע "כהניסט", תוך שהיא מפרסמת קישורים לכל כתבי הטענות וחלופת מכתבים, תוך פרסום פרטיו המלאים והאישיים. התובע טען כי הנתבעת פרסמה עליו לשון הרע ופגעה בפרטיותו. הנתבעת טענה כי עצם פרסום פרטי התובע אינו יכול לפגוע בפרטיותו שכן ניתן להגיע ברשת לפרטים אלה, וכן טענה להשתק, מניעות והגנות שונות. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בעילה של לשון הרע, שלטענת התובע היא תביעת סרק.
נפסק: דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל. פרסום לשון הרע יכול להתבצע בכל אמצעי, לרבות ברשתות חברתיות. פרסום ברשתות חברתיות נחשב ל"פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע [עניין סרנה - רע"א 1688/18; עניין חמדני - ת"א 13358-01-17]. העובדה שהנתבעת פרסמה מחדש את הדברים שפורסמו קודם לכן, גם אם מדובר באותו תוכן, אינה פוטרת אותה מאחריות. חוק איסור לשון הרע אינו מכיר בטענת הגנה של "פרסום מוקדם", וכל מעשה פרסום נפרד יכול להקים עילת תביעה עצמאית [עניין פלונית - רע"א 2855/20; עניין שאול - רע"א 1239/19]. פרסום על ידי בעל דין שנעשה תוך כדי דיון בביהמ"ש, אינו עילה למשפט פלילי או אזרחי. פרסום העמוד הראשון של כתב התביעה על ידי התובע, תוך מחיקת פרטי הנתבעת, עשוי לחסות תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. אי-גילוי קיומה של תביעה נוספת על ידי התובע במהלך הליכי פשרה בתביעה הראשונה, עשוי להיחשב כחוסר תום לב דיוני [עניין וקנין - רע"א 1954/24]. התנצלות הנתבעת בהסכם הפשרה בתביעה הראשונה, נלקחת בחשבון לטובתה בעת פסיקת פיצויים בתביעה שכנגד, במיוחד אם יתברר שתוכן הפרסומים החוזרים זהה לתוכן שבגינו התנצלה. הטענה כי פרטי התובע נגישים בקלות באינטרנט אינה שוללת בהכרח פגיעה בפרטיות או לשון הרע.
התובע הסכים להצעת הפשרה של ביהמ"ש בהליך הקודם, כשהוא יודע כבר על הגשת התביעה הנוספת, בעוד שהנתבעת לא היתה מודעת לכך.התובע בחר במודע שלא להעלות עניין זה במסגרת הדיון. ייתכן שאף קיווה שההתנצלות תסייע לו לנהל את ההליך הנוסף. בעשותו כן, פעל התובע בחוסר תום לב, ככל הנראה מתוך כוונה להפיק מכך רווח בהליך הנוכחי. יש לראות בהתנצלות הנתבעת, שניתנה בהליך הקודם, כהתנצלות שמטרתה הייתה לסיים את ההליכים ברוח טובה. אין בהתנצלות כדי לשמש כנגדה. הנתבעת פרסמה את כתבי בי הדין, ובכללם התבטאויות שונות כלפי התובע, שלא יכול להיות ספק (ככל שאין בהם אמת) שהם לשון הרע.
הנתבעת צירפה פוסטים של התובע, בהם הוא קורא "יושמד זרע של מחנה החילוני - ליברל - הנוכרי אשר חותר נגד מדינה יהודית. אמן..." ופוסטים נוספים הקוראים להשמדת בעלי אמונה פוליטית שונה מהאמונה בה מחזיק התובע. פרסומים אלו משמשים ראיה לאמיתות הכינוי "כהניסט", שכן הם מבטאים אידיאולוגיה קיצונית ואנטי-דמוקרטית, הדומה לזו המיוחסת לתנועה הכהניסטית. קיים עניין ציבורי בפרסום דעותיו הקיצוניות של התובע. הנתבעת זכאית גם להגנת תום לב, ובפרט לסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, הקובע הגנה לפרסום שהיה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. אם התובע מפרסם פוסטים בעלי אופי פוליטי קיצוני, ניתן לראות בכינוי "כהניסט" הבעת דעה על דעותיו והתנהגותו בעניין ציבורי, כפי שניתן לראות גם בביטויים כגון "מרעיל בארות".
אשר לעילת הפגיעה בפרטיות - האיזון בין פומביות הדיון לפרטיות הוא "ניטרלי לטכנולוגיה". לא ניתן לשקול את הפרסום באינטרנט כיוצר פגיעה חמורה כשלעצמו. אף על פי שהפרסום במרשתת מעצים את החשיפה והופך את המידע לנגיש, מהיר ונצחי, אין די בכך כדי להפוך את הנזק הנלווה לפרסום פסק דין מרשיע לפגיעה חמורה המצדיקה איסור פרסום. אם שמו של אדם ופרטיו כבר פורסמו ברבים (באינטרנט, ברשתות חברתיות או בהחלטות שיפוטיות פומביות), הדבר משנה את נקודת האיזון ומטה את הכף לעבר התרת הפרסום. הכלל הוא שדיונים בבתי המשפט מתנהלים בפומבי, וסטייה מעיקרון זה מחייבת בקשה מפורשת והוכחת עילה חמורה. אם ההליך התנהל בדלתיים פתוחות ולא הוגשה בקשה לאיסור פרסום, הדבר מחליש את הטענה לפגיעה חמורה בפרטיות. גם ללא פרסומי הנתבעת, הפרטים האישיים של התובע היו נגישים במרשתת קודם לפרסומה, מה שמחליש משמעותית את טענת הפגיעה החמורה בפרטיות. העובדה שהתובע לא עתר לקיום ההליך בדלתיים סגורות או למתן צו איסור פרסום, מחזקת את ההנחה כי היה מודע לאופי הפומבי של ההליך וקיבל אותו. עקרון פומביות הדיון גובר על הזכות לפרטיות. פרסום מידע שכבר מצוי ברשות הרבים, גם אם הוא אישי, אינו נחשב כשלעצמו לפגיעה חמורה בפרטיות המצדיקה איסור פרסום.
אשר לתביעה שכנגד, הפרסום של התובע מייחס לנתבעת כוונה לפגוע בפרטיותו, להסית נגדו, ועוד. קהל מעריציו של התובע הגיב לפרסום זה בתגובות מזעזעות. הפרסום הוא לשון הרע. בהתחשב בכך שהפרסום נעשה בתגובה ישירה לחשיפת פרטיו האישיים ופרטי משפחתו של איש הציבור, ניתן היה להניח כי תעמוד לו הגנת תום הלב, ובפרט הגנה על עניין אישי כשר. ברם, הגנת תום הלב מותנית בכך שהפרסום נעשה בתום לב ובאחת הנסיבות המפורטות בסעיף. גם אם הפרסום של התובע נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר (כגון פרטיותו וביטחונו), הרי שהמודעות שלו למצב האלימות הגואה בארץ ולפוטנציאל התקיפה של מעריציו כלפי הנתבעת, משפיעה ישירות על הקביעה לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב, מתוך ידיעה ברורה לפיה תגובותיהם של קהל מעריציו יהיו קיצוניות. התובע יפצה את הנתבעת ב-5,000 ש"ח.