האם התובעת מתכוונת לחייב את הנתבעות לצלול לאלפי מסמכים ידניים, תחת העברתם בצורה נוחה במדיה דיגיטלית? (החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שפסר, 28.12.2025):

העובדות: בקשת הנתבעות למחיקת התביעה שהוגשה נגדן, בטענה לאי קיום חובתה של התובעת להשלמת גילוי ועיון במסמכים. הנתבעות טענו כי התובעת העבירה לעיונן 2 ארגזים ובהם כ-3,500 עמודים בתפזורת, בעותק מודפס בלבד ולא במדיה דיגיטלית. הנתבעות ציינו כי התובעת מסרה רק את העמוד הראשון מכ-1,800 הסכמי ההשכרה והשחירה את דמי ההשכרה. התובעת טענה כי הבקשה טורדנית וקנטרנית, תוך שימוש לרעה בהליכים המקדמיים, שכל תכליתה הוא נסיון לגרום לסירבול והתמשכות ההליכים.

נפסק: הבקשה נדחתה, למעט בסוגיית השחרת דמי ההשכרה ואופן העברת המסמכים. קיימת חשיבות רבה להליכי גילוי ועיון נאותים, שהם תנאי לקיום הליך שיפוטי ראוי והוגן. עם זאת, גם להליכים אלו יש גבול, ביחוד כשהליכים אלו נמשכים מזה כשנה וחצי. בהינתן מכלול אלפי המסמכים שהועברו לנתבעות, אין הצדקה כלשהי למחיקת התביעה. על רקע היקפם הרחב של הליכי הגילוי והעיון שהתקיימו עד כה וההחלטות המפורטות והנרחבות שניתנו בנושא, הגיעה העת לשים לדברים סוף פסוק, ולקדם את בירור התביעה לגופה. 

לטענה כי התובעת מסרה רק את העמוד הראשון מכ-1,800 הסכמי ההשכרה: משמצהירה התובעת כי מדובר בהסכם מסגרת אחיד שבו תנאים אחידים, כשההבדל בין ההסכמים הוא העמוד הראשון בלבד, מקובלת טענתה כי עמדה בנדרש. אין צורך להציף במאות אלפי מסמכים חסרי רלוונטיות שאין בינם לבין המחלוקת דבר, ודי בכך שהתובעת גילתה רק את העמוד הרלוונטי, כשההסכם כולו זהה בכלל המקרים. אשר להשחרת דמי ההשכרה: ביהמ"ש התיר בהחלטתו להשחיר רק את פרטי הלקוחות. התובעת לא היתה רשאית להשחיר את המחיר הנקוב בהסכמי ההשכרה. התובעת תמציא את העמוד הראשון כשמחיר ההשכרה גלוי.

אשר להעברת המסמכים בפורמט דיגיטלי המאפשר התמצאות וחיפוש, ולא רק באופן מודפס: לא ברורה עמדת התובעת, והיא מצטיירת כהכבדת סרק מיותרת, שעתידה להכביד משמעותית גם על ניהול ההליך. אכן, תקנה 58 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה על מתן אפשרות של צילום או סריקה, אולם מעבר לשאלה המתבקשת על רקע ההתפתחויות הטכנולוגיות העדכניות, מה נכנס בגדר צילום/סריקה, והאפשרות שמדיה דיגיטלית נכללת בימינו אף היא בהגדרה זו, ביהמ"ש מתקשה להניח כי אין לתובעת אפשרות להפיק את הנדרש באופן האמור וליעל את ההליך שהיא עצמה יזמה, ושהאינטרס לקדמו הוא במובהק שלה, ביחוד כשנטען על ידה שהמסמכים הופקו "מהמערכות הממוחשבות" שלה.

האם באמת מתכוונת התובעת לחייב את הנתבעות ואת ביהמ"ש לצלול לאלפי מסמכים ידניים, תחת העברתם בצורה נוחה באמצעות מדיה דיגיטלית? האם התובעת אינה מעוניינת בקידום מהיר וענייני של בירור תביעתה? חיזוק למסקנה נמצא בשוני בהגדרת זכות העיון בתקנות. בעוד שבתקנות הישנות (תשמ"ד-1984) היה העיון על דרך העיון וההעתקה (תק' 114-116), הרי שבתקנות החדשות מוגדר העיון כצילום או סריקה. מהי סריקה אם לא המרת תוכן מודפס או מידע ויזואלי, לפורמט דיגיטלי ממוחשב? שעה שהתובעת טענה כי "בפועל, מדובר במסמך שהופק מהמערכות הממוחשבות של התובעת, בהתבסס על נתונים חשבונאיים הקיימים ומתועדים במערכותיה", תואיל היא ותעביר לנתבעות את המתבקש בפורמט דיגיטלי, דבר העולה בקנה אחד גם עם המטרה העיקרית העומדת בבסיס הליך גילוי המסמכים – קידום היעילות הדיונית וקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן.