מעסיק יפצה עובד לשעבר לאחר שפרסם ש"גנב" קבוצת ווטסאפ של המעסיק (פסק-דין, אזורי לעבודה ת"א, השופטת יפית מזרחי-לוי, 16.9.2025):
העובדות: תביעת לשון הרע של עובד נגד חברה שהעסיקה אותו בתחום השיווק (הנתבעת 2) וסמנכ"ל החברה (הנתבע 1). במהלך העסקתו התובע הקים קבוצות ברשתות חברתיות ו-WhatsApp לבעלי חברות ועסקים שמשווקים ציוד רפואי, שמטרתן ליצור קשרים עסקיים ולמכור מוצרים. התובע השתמש בקבוצה (בעיקר קבוצת הווטסאפ) כדי לשווק את מוצרי הנתבעת. לאחר סיום העסקתו, נחלקו הצדדים על הבעלות בקבוצה, באופן שהוביל למשבר ביניהם ולפרסומי לשון הרע שעמדו בבסיס התביעה.
נפסק: יש לקבל את התביעה בחלקה. הנתבעים לא הכחישו את הפרסומים. הם עמדו מאחורי הקריאות על כך שהוא "גנב" ועל כך שהאזהרות לגורמים שונים מפני התובע היו מוצדקות. אין לקבל את טענת הנתבעים כי הפרסומים אינם לשון הרע. יש לבחון את הפרסומים לחוד ואת ההגנות לחוד, כך שגם אם הפרסומים הם אמת או מוצדקים, אין בכך כדי לאיין את סיווגם כפרסומי לשון הרע. טענתם העיקרית של הנתבעים היתה "אמת דיברתי", כלומר כי התובע "גנב" כיוון שלקח שלא ברשות את קבוצת הווטסאפ של החברה לעצמו. טענה נוספת הייתה לפרסום בתום לב שנועד להגן על עניין אישי כשר (להגן על הקבוצה שהיא קניין הנתבעים, לטענתם).
הפרסום הראשון: הנתבע לא פירט את הנסיבות, אלא רק כתב שהתובע "גנב". לא ברור כיצד הפרסום נועד להגן על עניינו. גם אם היה מפרט שהתובע גנב את קבוצת הפייסבוק והווטסאפ שלו, עדיין היה מקום לפסול את הגנת "אמת דיברתי". גנב הוא מי שנתפס כאדם שלקח דבר שאינו שייך לו ללא רשות ועם כוונה לעשות כן. הנתבע היה מודע לכך שהתובע סבור כי הבעלות בקבוצת הווטסאפ הייתה שייכת לו. המקום לדון על שאלת הבעלות היה צריך להיות בין הנתבע לתובע, במסגרת מוסכמת כלשהי, או בביה"ד לעבודה. אין לתת יד למצב בו מעסיק שסבור שהעובד חייב לו משהו והעובד סבור אחרת, או להיפך, שהמעסיק או העובד ישמיצו אחד את השני בפני קולגות ואנשי מקצוע. הנתבע חרץ את דין התובע טרם בירור הנסיבות בערכאה מוסמכת ובכך חטא לאמת. אף אם היו נבחנים הדברים בפריזמה של הבעת דעה, עדיין המסקנה היא שנחצו הגבולות. זכות הביטוי איננה כוללת את הזכות להכפיש, בטח שלא באופן שעשוי לפגוע בפרנסתו של אדם שביקש אף הוא לעמוד על דעתו מנגד.
הפרסום השני: הנתבע אמר שהתובע "מעל" בכספים, קרא לו "נוכל" והאשים אותו בגניבת לקוחות. הוא הוסיף מעבר לנדרש, קרא לתובע בשמות מכפישים וייחס לו מעשים שאינם משקפים אמת כלשהי ואינם נדרשים כדי להגן על ענייניו הפרטיים. הפרסום השלישי: גם כאן ביקש הנתבע לצייר את התובע כגנב. במקום להסביר את המחלוקת בינו לתובע, במקום להסתפק באזהרה טרם הגשת תביעה, הוא חרץ את דינו מול גורם בכיר בחברה שהעסיקה אותו ואיים שיהיו השלכות משפטיות לכך. הפרסום הרביעי: הנתבע כתב על התובע שהוא "גנב" מבלי להסביר את הקשר הדברים, תוך שהוא חוטא לאמת. הנתבע אחראי בלשון הרע כלפי התובע מבלי שעומדות לו הגנות חוק איסור לשון הרע. גם אם היה נקבע שקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שייכות לנתבעת, אין בכך כדי להפוך את התובע לגנב.
הקביעה מי הבעלים של קבוצה ברשת חברתית איננה חדה וברורה. הבעלות ביצירה כזו נקבעת על פי קשת של שיקולים [עניין לרר - סע"ש 46976-09-17]. לתובע היו טענות לגיטימיות כלפי הבעלות לקבוצות. התובע פתח את הקבוצה וניהל אותה בשוטף. הוא העיד שקידם את התכנים בקבוצה בזמנו הפרטי ואין בהסכם העבודה הוראות בדבר פתיחת קבוצות ברשתות חברתיות. גם אם פתח את הקבוצה מטלפון שהיה שייך לנתבעת, יש שיקולים לכאן ולכאן. גם לנתבעים היו טענות ברות משקל, כגון שהקבוצה הוקמה מטלפון העסק, במהלך תקופת עבודת התובע, ובקשר לעבודת התובע. אין צורך להכריע בהליך זה למי שייכת הקבוצה.
הנתבעים הוציאו לשון הרע על התובע במספר במקרים ולמספר גורמים. הנתבעים התכוונו לפגוע בנתבע בפרסומים ובפרט לפגוע בפרנסתו, ולפיכך הוא זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק עד כפל הסכום המנוי בחוק. הנתבעים יפצו את התובע ב-45,000 ש"ח (15,000 ש"ח לפרסום). אשר לתביעה לפרסם התנצלות, ישנה מחלוקת בפסיקה אם יש סמכות להורות לנתבע לפרסם התנצלות. אין מקום להגביל את סמכות ביהמ"ש לעשות כן, אך אין מקום להורות כן בעניין זה. הנתבעים אף יישאו בהוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח.