פרסום כותרת כתב תביעה הכולל פרטים אישיים חוסה תחת הגנת הדיווח הנכון וההוגן (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט דרור ארד-אילון, 23.11.2025):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות ברמלה [ת"ק 20314-02-25], שקיבל את תביעת המשיב נגד המבקש על פגיעה בפרטיות, ופסק לזכותו פיצויים והוצאות בסכום של 10,000 ₪. המבקש פרסם את פרטיו האישיים של המשיב בפייסבוק. במועד הפרסום המשטרה הגדירה את המשיב כ"מאוים", בשל איומים לפגוע בו בשל תפקידו כחוקר בתיקים נגד רוה"מ. ביהמ"ש קמא פסק כי ענייניו האישיים של אדם כוללים את מספר ת.ז. שלו, כתובתו ואת מספר הטלפון הנייד, וכי פרסום פרטים אלה ברשת, מקום בו הם נגישים בחיפוש פשוט, במיוחד כשהמשיב מאוים, היא פגיעה בפרטיות. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: תביעה קטנה היא הליך שנועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד. לא נבחנה בפסה"ד טענת המבקש שפרסום העתק צילומי של כתב התביעה שהגיש המשיב נגד המבקש, בהעדר צו איסור פרסום, הוא פרסום מותר. ככלל, דרך בחינתה של תביעה על פגיעה בפרטיות מכוח חוק הגנת הפרטיות היא בת 4 שלבים: (א) האם הוכח הפרסום ונמצא שיש בו פגיעה בפרטיות; (ב) אם כן, האם קמה חסינות מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע; (ג) האם עומדות למפרסם הגנות מכוח סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות; (ד) אם נמצא שהוכח פרסום ושאין לו הגנה, מהם הסעדים להם זכאי התובע. במקרה זה עבר ביהמ"ש משלב א', הקביעה שהתקיים פרסום הפוגע בפרטיות, במישרין לשלב ד', לקביעה בדבר סעד של פיצוי, בלי בחינת ההגנות שטען להן הנתבע (הטענה שבהעדר צו איסור פרסום כתב התביעה הוא מסמך המותר בפרסום). חסר זה יורד לשורש העניין ומצדיק מתן רשות לערער.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אליו מפנה סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, קובע 'פרסומים מותרים', שלא ישמשו עילה למשפט אזרחי או פלילי. סעיף 13(5) קובע כך: "(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;". הגנת סעיף 13(5) חלה על כל מסמך בכתב שהוגש לביהמ"ש במהלך ישיבה פומבית, ובכלל זה כתבי טענות ובהם כתב התביעה. סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע מחיל את החסינות מפני תביעה אף על "דין וחשבון נכון והוגן" אודות פרסום מוגן מכוח סעיף 13(5) לחוק. בפתיחת התביעה הגיש המשיב כתב תביעה ובחר לפרט בו את פרטיו האישיים. ממילא בכך חשף אותם לצד השני ובאופן פוטנציאלי לכל מי שהיה יכול לעיין בתיק (מכוח תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003). המשיב לא ביקש איסור פרסום וכתב התביעה הוגש בישיבה פומבית. 

יסוד הגנת סעיף 13(7) היא ב"דין וחשבון". נדרש שהפרסום יההיה דיווח על פרסום מוגן קודם, כך שהקורא הסביר יבין מה מקור הפרסום. פרסום העתק צילומי של כתב תביעה (וכאן: של כותרתו), בתוספת המילים "קיבלתי היום כתב תביעה" עומד בדרישה זו. בכך אף מתקיים היסוד של "דין וחשבון נכון", שכן פרסום העתק צילומי של כותרת כתב התביעה מתאר במדויק את האמור בו, אין בו לא תוספת, לא השמטה של פרטי התובע, ואף לא הוצאה מהקשר הדברים. היסוד של "דין וחשבון הוגן" אינו עוסק במניעי המפרסם, אלא בשאלה אם יש בדרך הפרסום כדי להטעות או להציג באופן לא מאוזן ומגמתי את הנושא המדווח (כאן את פרטיו האישיים של המשיב). משהמשיב לא ביטא בכל דרך באותה עת את הסתייגותו מפרסום פרטיו האישיים, אותם הציג בהליך הפומבי, קשה לראות כיצד פרסום כותרת התביעה הוא בבחינת דין וחשבון לא הוגן על הגשתה. הפרסום לא לווה בקריאה להשתמש בפרטים האישיים, לא בחזרה עליהם ואף לא בשימוש באמצעים חזותיים או אחרים שיש בהם כדי להגביר את הפגיעה בפרטיות מעבר לדיווח עצמו. תכלית הגנת הדיווח הנכון וההוגן, המאפשרת חזרה על פרסומים מוגנים, היא קידום עקרון העל של פומביות הדיון.

ביהמ"ש קמא קיבל את טענת המשיב שמשטרת ישראל הגדירה אותו כ'מאוים', אך לא הוברר כלל טיבה של הגדרה זו ופומביותה. לא מדובר בצו איסור פרסום על פרטי המשיב, שכן הוא עצמו פרסם את הפרטים בכתב התביעה. המשיב לא נקט כל צעד מקדים כדי לצמצם את חשיפת פרטיו, בין בדרך של הימנעות ממסירת הפרטים או רובם בכתב התביעה הקודמת, ובין בדרך של הגשת בקשה לצו איסור פרסום על פרטיו האישיים. פסק הדין של ביהמ"ש קמא בוטל. המשיב יישא בהוצאות המבקש בשתי הערכאות בסך של 2,000 ש"ח.