שיקולי שיקום מצדיקים להקל בעונשו של עבריין מין באינטרנט, אך לא להימנע לחלוטין ממאסר בפועל (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים אלרון, גרוסקופף וכבוב, 19.10.2025):

העובדות: ערעור המדינה על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [תפ"ע 43387-03-21]. המשיב, צעיר מרקע משפחתי ואישי קשה, הורשע לפי הודאתו בעבירות של מעשים מגונים, גרם מעשים מגונים והחזקת חומרי תועבה, בשל מעשים שביצע ברשת כלפי 5 קטינות בנות 13-12. לאחר הליך שיקומי בן כשלוש שנים, שבעטיו נדחה שלב הטיעונים לעונש, ביהמ"ש המחוזי מצא לנכון לחרוג לקולה ממתחם העונש ההולם והטיל עליו 9 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, לצד ענישה נלווית. המערערת סברה כי העונש שהוטל על המשיב לא הולם את חומרת המעשים בהם הודה והורשע, גם בהינתן הליך שיקומו. מכאן הערעור. המשיב סבר כי שיקולי שיקום מצדיקים שלא להתערב בעונש שנגזר עליו.

נפסק: ההכרעה אם נכון, בשלב זה, לשלוח את המשיב למאסר משמעותי, או שמא ניתן להסתפק במאסר של 9 חודשים בעבודות שירות (בתוספת תקופת המעצר הממשי שריצה), אינה פשוטה. המקרה מעורר במלוא עוזו את המתח בין שיקולי הלימה והרתעה מחד גיסא; ושיקולי שיקום מאידך גיסא. מדובר בפסיפס של סוגיות משפטיות ואנושיות המעורר דילמות מורכבות. אמנם באנו למסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי ומוגבל, אך אין בכך כדי להקל כהוא זה מכברת הדרך השיקומית שהמשיב עבר.

רשת האינטרנט היא מההמצאות החשובות שידעה האנושות. באמצעותה נפתח עולם וירטואלי שמתגבר על מגבלות זמן ומקום. חדשות מתפרסמות בןִ-רגע; מידע ומחקרים זמינים לכל דורש; חוויות אישיות ולאומיות מתפרסמות ומשותפות; מתאפשר שיח בין אנשים מקצוות תבל; והקיום האנושי מתועד ב'ספריה אינסופית'. אולם לא מדובר במרחב סטרילי המבודד מהעולם ה'אמיתי', אלא בחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם, שנושא סיכונים ממשיים [עניין פלוני - ע"פ 2656/13]. לצד הקדמה הטכנולוגית המבורכת, גם באינטרנט משגשגת תת תרבות עבריינית, ודווקא בשל תכונותיה, הרשת משמשת כר פורה לבצע עבירות פליליות שונות [עניין פלוני - בש"פ 2065/13]. סכנות ידועות לובשות מלבוש חדש, והציבור, יחד עם מערכות אכיפת החוק ובתי המשפט, נדרשים להתמודד כיום עם סוגי איומים חדשים. 

פגיעות מיניות שבעבר דרשו קרבה פיזית הוחלפו במעשים המבוצעים ממרחק. תחושת הריחוק מהקורבן, לצד האנונימיות שהרשת מספקת, מביאים להסרת עכבות, גם אצל מי שנראים כלפי חוץ כאנשים נורמטיביים נעדרי עבר פלילי. ברבות השנים גדל מאגר מבצעי ונפגעי עבירות המין. נערות צעירות כבר לא בהכרח מוגנות כשהן בסלון ביתן, לצד הוריהן, שסבורים כי הן עסוקות בשלהן. מבחינה מהותית נמצאה הדרך להכניס עבירות אלה לגדר העבירות המוכרות. עבירות אלו לא עשויות מקשה אחת: מקרים שעיקרם בהחזקה או בפרסום של תוכן מיני אסור דוגמת חומר תועבה; מקרים בהם האינטרנט שימש רק כאמצעי ליצירת קשר, אך עבירות המין התרחשו במציאות במגע פיזי; ומקרים המתאפיינים בהיעדר מגע פיזי בין החשוד לקורבן, בהם האינטרנט שימש לא רק כאמצעי ליצירת קשר, אלא גם כמרחב בו בוצעו העבירות, עת הפוגע גרם לקורבן לבצע בעצמו את עבירת המין.

מקרה זה עוסק בסוג המקרים האחרון; אך אין להתעלם מכך שבביצוע העבירות, המשיב ניסה לעבור מהמרחב הווירטואלי למרחב הפיזי וביחס לאחת הנפגעות השתמש בחומר התועבה שבידו על מנת לאיים עליה ולגרום לה לסור למרותו. מנגד, חלק מסוים מתחלואי עבירות המין באינטרנט לא חל במלוא עוזו: המשיב לא פעל תוך מרמה או התחזות לאחר ולא הסתיר את זהותו וגילו. המשיב אף לא ניסה לחבל בראיות מלכתחילה, או למנוע מהמשטרה גישה אליהן בדיעבד. נהפוך הוא. לכך יש חשיבות מסוימת.

נקודת המוצא בעבירות מין כלפי קטינות במרשתת מחייבת ענישה מוחשית בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח [עניין אללו - ע"פ 3235/22]. אך עניין זה לא עוסק בנקודת המוצא של הדין, אלא בבחירת ביהמ"ש קמא, שליווה את הליך שיקומו של המשיב לאורך שנים, לסטות מנקודת המוצא. דרך הילוכו הייתה כמצוות המחוקק: הנחת תשתית שיסודה בעיקרון ההלימה, ורק לאחר מכן חריגה מעיקרון זה בשם ערך השיקום (לפי סעיף 40ד לחוק העונשין). השאלה היא האם כיום, בשלב השיקומי בו מצוי המשיב, קמה עילה להתערב בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי.

קיימים 2 מצבים בהם ביהמ"ש רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם לקולה משיקולי שיקום: 1. במקרים 'רגילים', כשנמצא שהנאשם השתקם כבר או שיש סיכוי של ממש שישתקם בעתיד; 2. כשמעשי העבירה ומידת אשמו של הנאשם הם בעלי חומרה יתרה, אז נדרשות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן על מנת לסטות ממתחם העונש ההולם. טענת המדינה כי עניינו של המשיב נמנה עם המקרים המנויים בסעיף 40 ד(ב) לחוק העונשין (חומרה יתרה) נטענה בעלמא, אין לה אחיזה בלשון הסעיף או תימוכין בפסיקה, ודינה להידחות. טענתה החלופית של המערערת היא כי לא ניתן לומר כי המשיב השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, כנדרש לצורך סטייה ממתחם העונש ההולם בהתאם לסעיף 40 ד(א) לחוק.

אף אם במעלה הדרך הובעו אי-אלו הסתייגויות ביחס לסיכויי השיקום של המשיב, הרי שכיום קיימת תמימות דעים כי הליך השיקום נשא פרי, וכי קיים סיכוי אמיתי וממשי לשיקום. לפיכך, אף אם בשלב מוקדם יותר ניתן היה לתהות אם הליך השיקום צלח, באופן המצדיק חריגה לקולה ממתחם העונש ההולם, קשה להלום טענה מעין זו בשלב הנוכחי. אכן קיימת הצדקה לחריגה מהעונש ההולם, אך לא עד כדי הימנעות מוחלטת ממאסר בפועל, בפרט לנוכח החומרה היתרה בהתנהלות המשיב באישום החמישי, במסגרתה איים על נפגעת העבירה הקטינה כי יפיץ את תמונותיה אם תסרב להיכנע לגחמותיו. עונשו של המשיב יהיה 21 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.