דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד Airbnb בשל מדיניות הביטולים שלה בתקופת הקורונה (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת הדס עובדיה, 27.4.2025):

העובדות: המבקשים הם ישראלים המשכירים דירות אירוח לטווח קצר בישראל, בפלטפורמה המקוונת הבינלאומית Airbnb (שמפעילות המשיבות). המבקשים הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בה טענו כי המשיבות אפשרו למשכירים לבטל הזמנות בתקופת מגפת הקורונה, שגררה ביטולי הזמנות רבים, ללא תשלום דמי ביטול וקנסות. המבקשים טענו, בין היתר, כי המשיבות פעלו באופן חד-צדדי, בניגוד לתנאי השימוש ותנאי התשלום התקפים באתר, באופן גורף, ותוך עקיפת מדיניות הביטול של המשכירים. ביהמ"ש דחה את בקשת המשיבות לסילוק בקשת האישור על הסף (בטענה כי ביהמ"ש נעדר סמכות לדון בתובענה עקב תניות שיפוט זר ייחודיות).

המשיבות טענו, בין היתר, כי ככלל כשאורח מבטל הזמנה שביצע ב-Airbnb, דמי הביטול הנגבים ממנו נקבעים לפי מדיניות הביטול בה בוחר המארח, אך בנסיבות חריגות כלל זה נסוג מפני מדיניות הביטולים בנסיבות מקלות של Airbnb. מדיניות זו, שמאשרים המארחים כשהם מסכימים ל-Terms of Service בעת יצירת חשבון בפלטפורמה, מאפשרת לאורחים הנאלצים לבטל הזמנה, בנסיבות בלתי צפויות שאינן בשליטתם, לבטל את ההזמנה ללא תשלום דמי ביטול. 

נפסק: המסגרת החוזית המסדירה את היחסים בין Airbnb Ireland למשתמשי הפלטפורמה (משכירים בישראל ומחוץ לה, ושוכרים בישראל ומחוץ לה, ביחס לנכסים בישראל ומחוץ לה), היא ה-Terms Of  Service, הסכם הנכרת בין כלל משתמשי הפלטפורמה עם המשיבה 1. בנוסף, מתקשרים המשתמשים בישראל ובעולם ב-Payment Terms of service, הסכם הנכרת עם המשיבה 2. אלו חוזים רב לאומיים, הנכרתים בין נתיני ארצות העולם לבין עצמם, הן כשוכרי נכסים והן כמשכירים, ביחס לנכסים ברחבי העולם, ובין כל אחד מהם לחברה מאירלנד, אליה מופנות טענות המבקשים, וחברה מאנגליה. ברקע המחלוקת מגפת הקורונה העולמית, שהשפיעה על שוכרים ומשכירים, אורחים ומארחים בכל העולם. בנוסף, הסתמכו הצדדים על מדיניות הביטולים בנסיבות מקלות של Airbnb החלה על הזמנות של משכירים ושוכרים, אליהן מפנים תנאי השירות והסכם תנאי התשלום.

עם התפשטות מגפת הקורונה שוכרי נכסים בעולם ובישראל נאלצו לבטל את ההזמנות בהיעדר אפשרות להגיע ליעד החופשה, או בהיעדר אפשרות מצד המשכירים  לספק אפשרות שהייה בנכסם. במענה לכך, בתחילת 2020 החלה Airbnb להפעיל את מה שהיא רואה כיישום של מדיניות הביטולים בנסיבות מקלות, והמבקשים טוענים שזו הפרה של המדיניות שהוסכמה. לא עלה בידי המבקשים להראות שיש אפשרות סבירה שהשאלות שמעוררת בקשת האישור יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה, הן בשים לב לתניית ברירת הדין הקבועה בחוזים, ואף לגופן.

המשיבות טענו כי יש למחוק את בקשת האישור על הסף בהיעדר טענה או הוכחה של עילות התביעה על-פי הדין החל: הדין האירי ביחס למשיבה 1, והדין האנגלי ביחס למשיבה 2, וזאת בהתאם לתניות ברירת הדין שנקבעו בתנאי השימוש והסכם תנאי התשלום. ההלכה בשאלת ברירת הדין בהליכים בין לקוחות מישראל לתאגידים גלובאליים, הכוללים תניות ברירת דין בהסכמי השימוש המפנות לדין זר, עודה בשלבי התפתחות ועיצוב [עניין בן חמו - רע"א 5860/16; עניין טרוים מילר - רע"א 1901/20; עניין Agoda - רע"א 6992/22].

את שאלת ברירת יש לבחון לפי דין הפורום הדן בתביעה שהוא הדין הישראלי. באיתור הדין החל על הסכסוך כשמדובר ב"אירוע חוזי, בשונה מ"אירוע נזיקי", נקודת המוצא של כללי ברירת הדין הישראליים בתחום דיני החוזים ביחס לחוזה בעל אלמנט זר, היא כי הסממן החשוב הוא כוונתם המפורשת של הצדדים ביחס לדין שיחול, במטרה להגשים את ציפיותיהם הלגיטימיות, ולהגשמת אוטונומיית הרצון הפרטי של הצדדים. את עניינה של בקשת האישור יש לסווג כ"אירוע חוזי".

ביחסים במערכת החוזית המשולשת אורחים-מתארחים- Airbnb, ובאיזון האינטרסים שעל הפרק, אין זה הוגן וסביר לראות בתניית ברירת הדין כתניה מקפחת, וכי נדרשת הגנה על האינטרס של המבקשים-מארחים המצדיקה זאת, אף לא מטעמי הגינות. ההיפך הוא הנכון. נראה כי דווקא פסילת תניית ברירת הדין תעניק למשכירים יתרון בלתי הוגן כלפי השוכרים-אורחים הזרים שמטרת השימוש מצידם בפלטפורמת Airbnb היא צרכנית מובהקת ואין להם זיקות לישראל ולדינה.

אף אם הייתה מתקבלת טענת המבקשים כי תניית ברירת הדין מקפחת ודינה פסלות, לא בכך תם הדיון באשר לברירת הדין. בהעדר הסכמה בעניין הדין החל על החוזה, יש להחיל על החוזה את דיניה של שיטת המשפט לה הקשר הקרוב ביותר לעסקה בין הצדדים באמצעות מבחן "מירב הזיקות". ביהמ"ש לא שוכנע כי יישום המבחן מוביל למסקנה כי יש לחיל את הדין הישראלי, אלא את הדין האירי והאנגלי בהתאמה. זאת, בין היתר משום שמדובר בהסכמים גלובליים שאינם מנוסחים בעברית, באשר הסוגיות השנויות במחלוקת ביחס להסכמים משליכות על מארחים ואורחים מישראל ומחוץ לישראל, ועקב ציפייתם הלגיטימית של האורחים מחוץ לישראל ו- Airbnb להתנהל בקשר להסכם בהתאם למערכת דינים אחת שהיא מקום התאגדותה של Airbnb. 

משהמבקשים לא טענו לקיומן של עילות התביעה לפי הדין הזר החל בנסיבות העניין, ומשלא הוכיחו אותן באמצעות חוות דעת לדין הזר, יש לקבל את טענות Airbnb ולדחות את בקשת האישור ולו אף מטעם זה כשלעצמו. המבקשים לא הראו שיש אפשרות סבירה שהשאלות העובדתיות והמשפטיות המתעוררות בתובענה יוכרעו בתובענה לטובת חברי הקבוצה, וגם לא לגופו של עניין (בשאלה האם Airbnb הפרה את הפרה את מסמך מדיניות הביטולים בנסיבות מקלות, אליה מפנים הסכם תנאי השירות והסכם תנאי התשלום שעמדו בתוקפו לפני מגפת הקורונה). בקשת האישור נדחתה. המבקשים יישאו בהוצאות בסך 50,000 ש"ח.