תביעה על הפרת זכות הביטול בחוק הגנת הצרכן, ומשלוח דברי פרסומת ללא הסכמה (פסק-דין, שלום ת"א, הרשם מיכאל שמפל, 14.4.2025):
העובדות: התובע, עו"ד במקצועו, טען כי הנתבעת, חברה העוסקת בתחום הריהוט, שלחה לו 10 מסרונים פרסומיים תוך הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען עוד כי רכש באמצעות אתר הנתבעת שני כסאות בר, וכי מספר ימים לאחר קבלת הכיסאות, ובטרם חלפו 14 ימים ממועד האספקה, הוא פנה לנתבעת בדוא"ל, בבקשה להחזירם, בהתאם לזכותו לביטול העסקה. התובע טען כי דרישות הנתבעת ממנו הפרו את הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, בכל הנוגע לביטול עסקת מכר מרחוק. הנתבעת טענה כי המוצרים שרכש התובע הם מוצרים פסידים הדורשים הובלה מיוחדת, שכן, החזרתם באופן עצמאי עלולה לגרום להם נזקים ובכך לפגוע באפשרות למכירתם בשנית.
נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. אשר להפרת חוק הגנת הצרכן, סעיף 14ה(ב)(1) לחוק קובע כי במקרה בו ביטל הצרכן עסקת מכר מרחוק, יחזיר העוסק לצרכן את מלוא התמורה ששילם, בניכוי דמי ביטול בסך 100 ש"ח או 5% ממחיר הנכס, לפי הנמוך. סעיף 14ה(ד) לחוק קובע שדמי הביטול כוללים כל הוצאה בשל ההתקשרות בעסקה או ביטולה, לרבות חיוב בדמי הובלה. הנתבעת קבעה בתקנון מדיניות המנוגדת להוראות החוק ובדרך זו הטילה על הצרכנים עלויות נוספות במסגרת ביטול עסקה. הוראות החוק הן קוגנטיות ולא ניתן להתנות עליהן. טענת הנתבעת כי מדובר במוצרים פסידים שגויה, היות ולא מדובר בכאלה, ודרישת דמי הובלה בנוסף לדמי ביטול משמעה עקיפת החוק באופן שבו דמי הביטול ייגבו פעמיים. הנתבעת אכן הפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי לדוגמה בסך 20,000 ש"ח, לפי סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן. מדובר ב"הפרה נמשכת", שהרי התקנון ובו הדרישה הבלתי חוקית לעניין נשיאה בעלות דמי הובלה עמד בתוקף משך תקופה ארוכה, עד אשר שונה על-ידי הנתבעת לאחר הגשת כתב התביעה.
התובע טען כי קיבל דבר פרסומת מהנתבעת באמצעות מסרון והשיב באותה הדרך בהודעת "הסר". לטענתו, הנתבעת המשיכה לשלוח לו דברי פרסומת נוספים. הנתבעים טענו כי התובע פעל בחוסר תום לב, משום שביצע רכישות חוזרות באתר ואישר את הרישום לרשימת התפוצה. אין חולק כי מדובר בהודעות בעלות תוכן שיווקי. המחלוקת היא בשאלה האם התובע אישר את קבלת דברי הפרסומת בעת הרכישות הנוספות. התובע הודה כי רכש באתר הנתבעת לאחר שהשיב הודעת "הסר" לדבר הפרסומת שקיבל, אך כי דברי הפרסומת בגינם הוגשה התביעה התקבלו ללא הסכמתו. לא עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל להוכיח כי התובע נתן הסכמה מפורשת לקבלת דברי פרסומת. הנתבעת לא הציגה כל מסמך או אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי הסכמה כאמור אכן ניתנה. יש להתחשב בכך שהתובע פנה לנתבעת בדרישת ההסרה פעם אחת בלבד, אך לא ניתן להתייחס למקרה כאל מקרה בו התובע "אוגר" דיוור פרסומי. הנתבעת תפצה את התובע בעילה זו בסכום כולל של 5,000 ש"ח. בנוסף נפסקו הוצאות בסך 6,000 ש"ח.