האם גוגל ומטא אחראיות לפרסומי לשון הרע נגד אמנון יצחק? (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט רפי ארניה, 19.2.2025):
העובדות: תביעה כספית ובקשה למתן צו המורה לנתבעות 1-2 (גוגל ישראל וגוגל אירלנד), ולנתבעת 3 (מטא), להסיר ממנוע החיפוש גוגל, מ-Google Adwords, מ-YouTube ומפייסבוק, עשרה פרסומים על התובעים, שהועלו לרשת בשנת 2020 (ללא פרטים החושפים את זהות המפרסמים). התובעים עוסקים בהפצת תכני יהדות והחזרה בתשובה. בקשת התובעים למתן צווים זמניים נדחתה ברובה בחודש דצמבר 2021.
נפסק: הפרסומים ערוכים באופן דרמטי והמכנה המשותף הוא הצגת התובע כמתחזה וכראש כת אלימה, שמעודדת את חבריה לנקוט באלימות כלפי המתנגדים לתובע. התובע מוצג בסרטונים כמי שמנצל את חסידיו ושולט בהם שליטה מחשבתית עד כדי הפיכתם לעדר ללא מחשבה עצמאית. דרך הצגה זו של התובע עולה כדי לשון הרע. יש לדחות את טענת מטא כי התובעים לא הוכיחו שהפרסומים התפרסמו בפייסבוק, ולכל הפחות בדף הפייסבוק "יהדות נגד כתות". הנתבעים פנו למטא בפניה מוקדמת בנושא.
הפלטפורמה מצויה במעגל השני של האחריות המשפטית בשל פרסומים מעוולים בה. מעגל האחריות הראשון נוגע למי שיצר, חיבר, פרסם והפיץ את הפרסום בה. מעגל האחריות הראשון אינו מוציא את מעגל האחריות השני של הפלטפורמות. העובדה שהנפגע לא תבע את המפרסם, אלא רק את הפלטפורמה, אינה מאיינת את עילת התביעה נגד הפלטפורמה. לעובדה זו עשויה להיות משמעות במישור הנזק. לא הוכח כי התובעים יודעים בבירור מי עומד מאחורי הפרסומים. התובעים לא פעלו בחוסר תום לב בכך שלא הגישו תביעת חשיפה. הנחת התובעים שהמפרסמים לא יסכימו לחשיפת זהותם היא הנחה לגיטימית וסבירה.
האם סירוב של פלטפורמה להסיר פרסום פוגעני, מצמיח לנפגע עילת תביעה נגדה מכח חוק איסור לשון הרע? התשובה שלילית. הפלטפורמה לא נקטה באקט פוזיטיבי של פרסום, אלא יוצר התוכן. סעיף 2 לחוק מטיל את האחריות על מי שפרסם את הפרסום שהוא לשון הרע (המפרסם הישיר). הטענה לפיה סירוב להסיר פרסום הופך את הפלטפורמה למפרסמת התוכן מעוררת קושי רב. החוק מכיר בשתי הרחבות של האחריות בו. הראשונה היא לפי סעיף 11(א) לחוק, שמטיל את האחריות על פרסום לשון הרע גם על אמצעי התקשורת שבו התפרסם. החוק לא עבר התאמה לעידן הנוכחי ולא קבע כי פלטפורמה הפועלת במרחב הוירטאולי היא "אמצעי תקשורת". החוק מגביל עצמו להטלת אחריות "מעגל שני" רק על פלטפורמות קלאסיות מסוג עיתון, רדיו וטלוויזיה. לא ניתן להטיל על פלטפורמות כגון גוגל ומטא את אותה אחריות.
הרחבה שניה של האחריות לפי החוק נעשית מכוח הדין הכללי, לפי סעיף 7 לחוק שקובע כי פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית הכפופה להוראות מסויימות בפקודת הנזיקין. לצד המפרסם הישיר עשויים לשאת באחריות המעוולים במשותף. בהינתן העובדה כי אחריותן הנבחנת של גוגל ומטא לפרסומים היא אחריות שלאחר מעשה, הרי שפרט לחלופת האישרור, לאף אחת מהחלופות המנויות בסעיף 12 לפקודת הנזיקין אין תקומה במקרה זה. פעולת האישרור מתקפת ומשכללת פעולה משפטית, שעד אליה לא היה לפעולה המשפטית תוקף. גם חלופה זו אינה חלה. הסירוב של מטא וגוגל להסיר פרסומים לא שיכלל את הפרסומים. אלה התפרסמו בפלטפורמות עוד קודם לסירוב להסרה, והיתה להם חיות עצמאית גם ללא סירוב זה.
לא ניתן לראות בגוגל ומטא כמי שתמכו בתוכן הפרסומים. הוכח שפעלו ללא כל יחס נפשי בנוגע לתוכן. סירובן להסיר לא נבע מכך שלשיטתן מדובר היה בפרסומים שתכנם אמת, או שהן מסכימות לאמור בהם, אלא נבע מתפיסת עולמן בנוגע לתפקידן בעולם הוירטואלי, לפיה אם לא הובאה בפניהן הוכחה לכך שהפרסום כולל שקר ברור, הרי שלא מוטלת עליהן חובה כלשהי להסיר את הפרסומים. זאת, מכח עקרונות של חופש הביטוי ברשת, שאיפתן שלא לשמש כ"צנזור על" ולהימנע מיצירת אפקט מצנן על חופש הביטוי. נכון שלגוגל אינטרס כלכלי בפרסומים, אולם אין לראות בקיומו של אינטרס כזה של הפלטפורמה כתמיכה בתוכן הפרסום.
האם התרשלו גוגל ומטא כשסירבו להסיר את הפרסומים? לפרסום מכפיש בפלטפורמות ורשתות חברתיות פוטנציאל לפגיעה בעוצמה גבוהה ובלתי הפיכה. הנזק מונח לפתח הפלטפורמות בהן הפרסום מפורסם ומופץ. יש לקבוע שפלטפורמות חבות בחובת זהירות מושגית כלפי פרטים שנפגעו מאי הסרת פרסומים פוגעניים, אף שהן מתווכות תוכן גרידא, ולא יוצרות הפרסום. התשובה על שאלה זו הינה בחיוב והיא נגזרת מכוחן הרב של הפלטפורמות, הנגזר ממספר המשתמשים העצום שלהן והשימוש הרב בהן. הוכחת חובת זהירות קונקרטית מותנית בשני תנאים מצטברים: קיומם של יחסי "שכנות" או "קירבה" בין המזיק לבין הניזוק, וכי אין שיקולי מדיניות אחרים המצדיקים את שלילת חובת הזהירות. קיומה של שכנות וקירבה בין גוגל ומטא לבין התובעים היא כמעט מתבקשת. הן היו יכולות והיו צריכות לצפות שכתוצאה מאי הסרת הפרסומים תיגרם פגיעה בשמם הטוב של התובעים.
לצורך התמודדות עם פרסומים פוגעניים, יצרו הפלטפורמות את כלי ההודעה וההסרה, לפיו פלטפורמה המקבלת בקשה להסרת פרסום פוגעני מהנפגע רשאית להסירו, לאחר בחינתו. המבחן שפיתחה הפסיקה לצורך בחינת שיקול הדעת של הפלטפורמה בנוגע להחלטת ההסרה או אי ההסרה, הוא מבחן השקר הברור, או אי החוקיות הגלויה, לפיו מוטלת חובה להסיר פרסום, ללא צו שיפוטי, כאשר "הפרסום פוגע ואסור באופן חד משמעי על פניו". בהחלטת הביניים שניתנה בתיק סבר ביהמ"ש כי המסקנה הלכאורית העולה מצפיה בקבצים היא שאף אחד מהם אינו מקיים את מבחן השקר הברור. לאחר סיום פרשת הראיות התוצאה לא השתנתה. התובע לא הצביע על שום קטע קונקרטי שברור לגביו שהוא שקרי בעליל על פניו. אכן מדובר בפרסומים פוגעניים, מכפישים, שמטבע הדברים אינם נעימים. הם בוודאי עולים כדי "לשון הרע" ובהחלט חורגים מהבעת דעה. אולם קשה לאמר כי מתקיים בהם כלל השקר הברור, במובן זה שניתן להציג הוכחה נגדית ניצחת, ובלתי ניתנת להפרכה, שאינם נכונים.
לפיכך, התובעים לא הוכיחו את טענתם שלפיה היתה מוטלת על גוגל ומטא החובה להסיר את הפרסומים ללא צו שיפוטי, ולכן הפלטפורמות לא התרשלו בכך שלא הסירו את הפרסומים. התביעה נדחתה נגד הנתבעות 1-3, כאשר התובע יישא בהוצאותיהן בסך 50,000 ש"ח. הנתבע 4, שפרסם תגובה לאחד הפרסומים, יפצה את התובע ב-1,000 ש"ח ללא הוצאות. מדובר במקרה שהוא על הגבול של זוטי דברים. התביעה נגד הנתבע 5 נדחתה לאחר שהתובע לא הוכיח כי הוא העומד מאחורי התגובית נשוא התביעה, והתובע יישא בהוצאות בסך 10,000 ש"ח. דין התביעה נגד הנתבעת 6 להתקבל, ביחס לשיתוף הפרסום ולא ביחס לתוכן התגובית. לא הוכח מה היקף השיתוף ולכן הפיצוי יהיה על הצד הנמוך, בסך 5,000 ש"ח, ללא הוצאות.