ההודעה לתובע, הנוקבת בשמו, אינה מסר המיועד להפצה ברבים (פסק-דין, תביעות קטנות בת-ים, הרשם אדי לכנר):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת, חברה העוסקת בתחום הרכב, שלחה לו 6 מסרונים שיווקיים בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען כי בעבר פרסם רכב למכירה, ללא קשר לנתבעת, וכי בעקבות הפרסום יצר עמו קשר נציג הנתבעת כדי להציע לו לרכוש רכב. התובע טען כי לאחר מכן החלה הנתבעת לשלוח לו הודעות וכי ניסה לשלוח בקשה להסרה, אך גילה שהמספר ממנו נשלחות ההודעות חסום לקבלת הודעות חוזרות. הנתבעת טענה כי התובע לא פעל בהתאם להודעת ההסדר שנשלחה אליו במסגרת תובענה ייצוגית, שבה התבקש להגיב אם ברצונו להפסיק לקבל דיוור. 

נפסק: ההודעות שנשלחו לתובע מטעם הנתבעת נועדו לעודד הוצאת כספים, שכן תכליתם היא רכישת אחד מדגמי הרכבים שמציעה הנתבעת. עם זאת, ההודעה השלישית מופנית לתובע באופן אישי, תוך שימוש בשמו. הודעה זו אינה עונה על דרישת "הפצה מסחרית", שכן לא מדובר במסר אנונימי המיועד להפצה לידי נמענים רבים. אין לראות בהודעה זו "דבר פרסומת" לפי הוראות חוק התקשורת. יתר ההודעות נשלחו בניגוד לחוק, לשון המסר היא כללית ומטרתן לעודד את רכישת מוצרים ושירותים של הנתבעת. הנתבעת לא הציגה אסמכתאות המעידות על הסכמת התובע לקבלת דברי פרסומת, כגון טופס חתום או אישור דיגיטלי. מכאן שלא נסתרה טענת התובע לכך שההודעות נעדרות הסכמה מראש. התובע הצהיר כי הוא יועץ משפטי של קבוצות וארגונים פיננסיים. חרף זאת, התובע לא פעל להסיר עצמו מרשימת התפוצה, על אף שניתנה לו אפשרות לעשות כן באמצעות השבה של הספרה "05", כפי שטענה הנתבעת. דין התביעה להתקבל בחלקה. הנתבעת תפצה את התובע ב-500 ש"ח לכל הודעה שעונה להגדרת החוק. הנתבעת תשלם לתובע 2,500 ש"ח וכן הוצאות בסך 300 ש"ח.