תיוג של פוסט מכפיש כמוהו כפרסום לשון הרע (פסק-דין, שלום קריות, השופט שלמה מיכאל ארדמן, 10.5.2024):

העובדות: תביעה על לשון הרע ותביעה שכנגד להשבת דמי זיכיון. התובעת 1 התקשרה בהסכם עם הנתבע, המעניק לו זיכיון להפעלת עיתון מקומי בחיפה וסביבתה. התובעים טענו כי לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, החל הנתבע בסדרת פרסומים משמיצים כלפיהם, לרבות בהודעות טקסט, פרסומי פייסבוק, ועוד. הנתבע טען כי הפרסומים היו לצורך איתור נפגעים נוספים מפעילות התובעת, לה זכיינים נוספים. הנתבע טען כי התובעת הפרה התחייבויות כלפיו ובתביעתו שכנגד תבע את הסכום ששילם תמורת הזיכיון.

נפסק: סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע", בין היתר, כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו בשל מעשים המיוחסים לו, או לפגוע בעסקו. הגדרתו של אדם כנוכל, או כשותף למעשה נוכלות הקשור לעסקו, או להונאה ועוקץ, אין ספק שעומדת במבחן זה. אף רמיזה כי אדם מעורב במעשה נוכלות יכולה להיחשב כלשון הרע. בשל ההתפתחות הטכנולוגית, דיני לשון הרע הגיעו גם לרשתות החברתיות. כתיבת הודעה (פוסט) ברשת חברתית יכולה להקים עילת לשון הרע וכך גם תגובה לפוסט ושיתוף ההודעה. לעומת זאת, פעולת חיבוב (like) אינה בגדר פרסום לשון הרע, גם אם יתכן שתוצאה נלווית שלה היא חשיפת הפוסט המקורי למשתמשים נוספים. השאלה בהליכים אלה היא מה דינה של פעולת תיוג (tagging) בפייסבוק והאם יש לראותה כפרסום לפי דיני לשון הרע - שאלה שטרם נידונה בפסיקה.

כוונת הנתבע היתה לחשוף את הפוסטים לעיון הקהילה של התובעת. בדומה לפעולת שיתוף, גם מטרת פעולת התיוג דומה ומביאה להעברת תוכן הפוסט לידיעת כל המתויגים וחבריהם בפייסבוק. לפיכך, יש הצדקה לראות גם בפעולת תיוג כפרסום שככל והוא מכפיש, יכול המתייג לחוב בדיני לשון הרע. מרבית הפרסומים בהליך זה אינם "תמימים" כלל ועיקר והם "לשון הרע". הנתבע עשה את הפרסומים שלא בתום לב. הוא לא נקט אמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הפרסום והוא התכוון לפגוע בתובעים מעבר למה שהיה נדרש לצורך מטרתו הלגיטימית (איתור זכיינים לתביעה). לנתבע אף לא עומדת הגנת אמת בפרסום. מדובר בסכסוך עסקי לגיטימי, והנתבע כשל הן בהוכחת עצם הטענה כי התובעת 1 חייבת לו דבר ומקל וחומר כשל בהוכחת חוסר יושר מצידה. הנתבע לא הוכיח את טענות ההגנה להן טען. באותה מידה לא הוכיח כי הוא זכאי להשבה כלשהי ועל כן דין תביעתו שכנגד להידחות. יש לדחות את טענת התובעים לעוולה מסחרית והפרת סימן מסחר.

אשר לפיצוי, התביעה עוסקת בפגיעה חמורה בנתבעים, בחוסר תום לב, מתוך ניסיון של הנתבע לפגוע גם בבני משפחתה של התובעת 1, שאינם קשורים כלל לסכסוך העסקי, מתוך ככל הנראה מטרת סחיטה של להשיב לנתבע את כספו. הפגיעה כוללת הצגתם של התובעים או חלקם כנוכלים, חסרי יושר שביצעו הונאה כלפי הנתבע ואחרים. נוכח העובדה כי לשון הרע בוצע ברשתות החברתיות, נחשפו לו הן משתמשים שהם חברים של התובעים בפייסבוק, ובני משפחה, וכן משתמשים אנונימיים, דבר שללא ספק יש בו גם פגיעה במוניטין של התובעת 1 כאשת עסקים. מדובר גם בפרסומים שנעשו פעמים רבות, ובמסגרות שונות, לרבות פניות לזכיינים שהם בקשר עסקי עם התובעת, ובמשך תקופה ארוכה. הנתבע יפצה את התובעים ב-150,000 ש"ח ויישא בהוצאות בסך 35,000 ש"ח.