ההודעות מאתר להיכרויות דיסקרטיות הן פרסומיות (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת נאוה ברוורמן, 3.3.2024):
העובדות: תביעה לפיצוי כספי שעילותיה הן לשון הרע, משלוח "דברי פרסומת" ועוגמת נפש. התובעת היא עו"ד ונשואה. הנתבעות 1-2 רשומות כמנהלות האתר descreti.co.il, המיועד להיכרויות דיסקרטיות. הנתבעים 3-4 הם בעלי מניות בנתבעות 1-2. התובעת טענה כי קיבלה לתיבת הדוא"ל שלה 27 הודעות מהאתר, מגברים שונים שכביכול "התעניינו" בה, למרות שמעולם לא נרשמה לאתר. התובעת טענה כי פניותיה לנתבעים להסרה מהאתר לא הועילו. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו, בין היתר, כי אין לדעת האם התובעת היא זו שנרשמה לאתר, או גורם אחר, כחלק מתעלול, או במכוון.
נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. יש לראות בהודעות שקיבלה התובעת כ"דבר פרסומת" ולפסוק את הפיצוי המירבי עבור כל הודעה [לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982]. הנתבעים יפצו את התובעת ב-28,000 ש"ח. התובעת עמדה בנטל להוכיח כי לא נרשמה לאתר. גרסת התובעת הייתה רצופה ומהימנה ועלתה בקנה אחד עם הראיות, ולמצער בדבר פנייתה לנתבעים. התובעת נמצאה דוברת אמת בבדיקת פוליגרף. ההודעות שנשלחו לתובעת הן "דבר פרסומת" לצורך חוק התקשורת. יש בהן עידוד לצריכת שירותי היכרויות. שעה שגולש באתר יוצר קשר עם גולש אחר, אחד משני הצדדים צריך לרכוש מנוי באתר על-מנת ליהנות מהשירות. מטרת המחוקק היא להרחיב את המקרים שייכנסו לגדר החוק ולא לצמצם. יש למגר את התופעה של משלוח הודעות מסוג זה לנמנעים ללא הסכמתם, בהתאם לדין, ולהרתיע את השולח מהתנהלות שכזו. הפיצוי נועד להרתיע את השולח ולהפוך את שליחת ההודעות ללא כדאית. חומרה נובעת מכך שהנתבעים העדיפו את האינטרס הכלכלי שלהם על פני כל אינטרס אחר. גם כשקיבלו את בקשת התובעת להסרה, ציינו בפניה כי טיפלו בכך, אך התובעת המשיכה לקבל הודעות. הנתבעים לא פעלו במלוא המרץ, והיו למצער אדישים בעניינה של התובעת. התובעת זכאית למלוא הפיצוי בחוק.
לשיטת התובעת, לפי סעיף 30א(ח) לחוק התקשורת יש לחייב את נתבעים 3-4 באופן אישי, כמנהלי הנתבעות 1-2, שכן הם הפרו את חובתם לפי סעיף 30א(ו) לחוק. הנתבעים 3-4 היו אלה שעמדו מאחורי התנהלות הנתבעות. מדובר בנושאי משרה שהיו מעורבים ומעורים בהתנהלות האתר. בידם היה למנוע מקרה מסוג זה אילו היו פועלים בשקידה הראויה הנדרשת, בהטמעה של מנגנוני אימות בסיסיים, גם אם לא הייתה חובה על-פי דין. יש לחייב את הנתבעים 3-4. לא ניתן לקבוע כי ההודעות הן לשון הרע, שכן התובעת לא הוכיחה את רכיב הפרסום או ששולחי ההודעות זיהו אותה.