חברת האשראי תשיב לתובע כספים, למרות שנהג בחוסר זהירות בעת שימוש בבוקינג (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט ליאור גלברד):
העובדות: התובע רצה לשכור דירה בחו"ל, תמורת 2,095 דולר, באמצעות האתר Booking. עבור העסקה שודרו לכרטיס האשראי של התובע הוראות תשלום על סך כ-40,000 ₪, שהתובע אישר (באמצעות קוד שנשלח לטלפון שלו), לטענתו כתוצאה ממעשה מרמה. הנתבעת, מנפיקת כרטיס האשראי, הכירה באחריות חלקית בעילה של "כישלון תמורה". התביעה היא על סכומים בהם חייבה הנתבעת את התובע חרף טענותיו לשימוש לרעה וכישלון תמורה (26,268 ש"ח).
נפסק: התביעה התקבלה ברובה המכריע. התובע נפל קורבן למעשה מרמה. סמוך לאחר ההזמנה ב"בוקינג" פנה לתובע אדם שהציג את עצמו כבעל הדירה, תוך ששלח לתובע העתק של ההזמנה, וביקש ממנו לשלם עבורה מראש. התובע העביר פרטים לביצוע 2 הוראות תשלום על העסקה, נוכח הטענה שהתשלום "לא עבר", תוך שהרמאי שולח קישור להזנת פרטים שנחזה להיות מ"בוקינג". הוראת התשלום השניה נעשתה למרות מסרון שהנתבעת שלחה לתובע שצוין בו כי "עלה חשד כי העסקה לא בוצעה על ידך". לאחר מכן רומה התובע כשסבר שהרמאי מבקש לזכותו על חיוב יתר, אך למעשה הרמאי חייב אותו שוב ושוב. התובע הזין את פרטי האשראי פעם אחר פעם בקישורים ששלח אליו הרמאי לתשלום, תוך שהוא מזין גם קוד שהנתבעת שלחה אליו במסרון לגבי כל הוראות התשלום. הרמאי הוא גם זה שחייב את התובע. אין אינדיקציה לכך שהרמאי הוא ישות אחת והגורם המחייב הוא ישות אחרת (תמימה).
על מערכת היחסים בין התובע לנתבעת חולש חוק שירותי תשלום, התשע"ט-2019, שאחת מתכליותיו היא צרכנית. הסדר כישלון התמורה בחוק מאפשר למשלם, בתנאים הקבועים בחוק, למנוע חיוב בגין "עסקת היסוד" במקרה שבו הנכס או השירות מושא העסקה לא סופק או בנסיבות מסוימות שבהן ברור שלא יסופק. בהתקיים התנאים בסעיף, נותן שירותי התשלום למשלם נדרש שלא לחייב את הלקוח בגין העסקה גם במקרה שבו אין הוא יכול לעצור את העברת הכספים בגין העסקה למוטב, או שאין הוא יכול להיפרע מהמוטב בגינם אף בדיעבד. נקודת האיזון היא שאם הלקוח כבר חויב בגין הוראת התשלום לנותן שירותי התשלום, הרי שנותן שירותי התשלום לא יידרש להשיב לו את הסכומים ששולמו. האחריות של נותן שירותי התשלום היא רק לגבי סכומים שבהם הלקוח טרם חויב בעת שניתנה ההודעה בדבר כישלון תמורה. לגבי סכומים שנותן שירותי התשלום כבר חייב בגינם את הלקוח בעת מתן ההודעה, הרי שבעל הדין של הלקוח יהיה המוטב (בית העסק) בלבד.
הנתבעת הכירה בכישלון תמורה בגין הוראת התשלום הראשונה שניתנה. חלות בנסיבות העניין הוראות סעיף 17(א) לחוק שירותי תשלום. בהתאם, נקודת המוצא היא שהנתבעת לא הייתה רשאית לחייב את התובע בגין הוראות התשלום. אכן התובע נהג בחוסר זהירות. התובע אפשר את מתן הוראות התשלום חרף נורות אזהרה בוהקות שריחפו מעל העסקה. אלא שבכך אין די כדי לבסס את טענת הנתבעת לאשם תורם. הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי שמאפשרת לבחון את השאלה אם היה באפשרותה למנוע את העברת הכספים בגין הוראות התשלום או להשיבם. הנתבעת לא הסבירה מהן הנסיבות שמאפשרות לה לעצור את התשלום בפועל או לקבל החזר בדיעבד, בהתאם למערכת ההסכמים שלה עם יתר הגופים הפיננסיים הרלוונטיים בתהליך התשלום למוטב. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהתובע הלין על חשד להונאה סמוך מאוד לאחר שניתנו הוראות התשלום. הנתבעת תשיב לתובע את סך החיובים מושא התביעה, כפי שחויבו בכרטיס האשראי שלו.