הזמנת מוצרים באפליקציה של "ארומה", לאיסוף בסניף, היא פעולה של סחר באינטרנט (החלטה, שלום טבריה, השופטת ברכה לכמן):

העובדות: בקשה להעברת הדיון למחוז תל-אביב או המרכז. המשיב הגיש נגד המבקשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית. המבקשת עוסקת במתן זיכיונות לרשת בתי קפה. בבקשת האישור נטען כי המבקשת מטעה את הצרכנים בעת שהם משתמשים באפליקציה לביצוע הזמנות בסניפיה, שעה שזו מחייבת את הצרכנים ביתר (משום שהאפליקציה אינה מזהה צירופי מוצרים המזכים במחיר מוזל). המבקשת טענה כי בתקנון השימוש באפליקציה, אותו אישר המשיב, נקבע תניית סמכות שיפוט המקנה את הסמכות לבתי המשפט לעיל. המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה, בין היתר, משום שהמקרה נופל בגדר תקנה 7(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, הקובעת הסדר ייחודי בנוגע לתיקים העוסקים בפרסום או סחר ברשת האינטרנט. 

נפסק: כללי הסמכות המקומית מוסדרים בתקנה 7 לתקנות, הקובעת מספר חלופות להקניית סמכות מקומית לביהמ"ש. ההסדר הנורמטיבי בתקנה קובע כי סייג הסכם השיפוט חולש על החלופות המנויות בתקנה 7(א) לתקנות, מקום מגורי או עסק הנתבע; מקום המעשה או המחדל; אך אין הוא יכול לגבור על ההסדר הקבוע בתקנה 7(ב), שהוא הסדר ספציפי וייחודי, המתייחס לשני מצבים: פרסום וסחר ברשת האינטרנט. הסדר זה נועד לשתי תכליות קשורות: לצמצם את הסמכות המקומית במקרים בהם התובענה היא בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט, ולהגבילה רק למקום מגורי או עסקי התובע או הנתבע; ולהקל על הנתבע מקום שהתובע הוא "עוסק" לפי חוק הגנת הצרכן, באופן שהתובע (העוסק) יצטרך להגיש את התביעה רק במקום מגורי הנתבע.

"סחר ברשת האינטרנט" מצביע על הגדרה רחבה לשלל פעולות של קניה ומכירה שנעשות ברחבי האינטרנט, על כל רבדי הסחר, החל מהפרסום ועד אספקת המוצר. היישומון של המבקשת מאפשר לבצע הזמנה של המוצר ברשת האינטרנט, אפיק חלופי להזמנה בסניף. התשלום מבוצע ביישומון. איסוף המוצר מתבצע בסניף. טענת המבקשת כי מדובר באפיק הזמנה חלופי, אין בה כדי לאיין את העובדה שמדובר באפיק שעושה שימוש באינטרנט ובכך יש כדי להכליל אפיק הזמנה זה, כפעילות "סחר באינטרנט". לבית המשפט בטבריה הסמכות המקומית לדון בתביעה. הבקשה נדחתה.