רון קופמן יפצה את דורון ג'מצ'י על ציוץ פוגעני ודברים שאמר בתכנית רדיו (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת פנינה נויבירט):

העובדות: התובע הוא כדורסלן עבר ידוע. הנתבע הוא איש תקשורת ושדרן ספורט ידוע. בשנת 2018, במהלך תוכנית ספורט ברדיו, אמר הנתבע אמירות שונות על התובע. מספר שעות לאחר שידור התוכנית פורסם בטוויטר "ציוץ" על התובע. בשל פרסומים אלה התובע הגיש קובלנה פלילית נגד הנתבע על לשון הרע והנתבע הגיש הליך מקביל בטענה לאיומים. ההליכים אוחדו והצדדים זוכו מהמיוחס להם בהכרעת דין [ק"פ 10721-12-18]. התובע הגיש תביעה אזרחית לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.

נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. אין בממצאי ההליך הפלילי ובמסקנותיו משום מעשה בית דין והשתק פלוגתא. הכרעת הדין זיכתה את הנתבע ולא הרשיעה אותו. התביעה נסובה על פרסומים בתכנית הרדיו וברשת החברתית "טוויטר". הנתבע לא הכחיש את האמירות שנאמרו על ידו בתכנית הרדיו, אך הכחיש כי פרסם את הציוץ. התובע הוכיח כי הנתבע אחראי לפרסום בטוויטר, חרף הקביעה בהכרעת הדין כי לא עלה בידי התובע להוכיח ברף הראייתי הנדרש בהליך פלילי כי הנתבע אחראי לפרסום בטוויטר. מדובר בפרסום הנחזה להיות ציוץ מחשבונו האישי של הנתבע, הנושא את תמונתו. תוכן הפרסום וסגנונו דומים לתוכן הפרסום בתכנית הרדיו ולסגנון הדברים שנאמרו בה. הפרסומים בתכנית ובטוויטר באים בגדרה של הגדרת "פרסום" בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. לא כל התבטאות מכפישה או קללה מקימה עילת תביעה. יש להתחשב באקלים החברתי בו אנו חיים, בתדירות השימוש בשפה בוטה כשפת רחוב, ובאפקט שעשוי להיות לכל התבטאות החורגת מהשורה, בפרט כאשר ההתבטאויות נאמרות בפלטפורמות בהן מקובל להשתמש בלשון משולחת. על פניו, כמעט כל אחד מהגידופים בהם השתמש הנתבע, כשהוא נבחן כשלעצמו, בא בגדרה של אותה שפת רחוב נמוכה, ששימוש חד פעמי בה לא היה מקים עילת תביעה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהבוטות של חלק מכינויי הגנאי שהוטחו בתובע בתכנית, ואף לא מהאפקט המצטבר של ריבוי הכינויים. יש לראות בהתבטאויות אלה כפוגעניות וכמקימות אחריות למשמיען. הנתבע אינו יכול לחסות תחת הגנת תום הלב. אין לראות בפרסומים משום הבעת דעה של פרשן או מבקר, שיכולה לעיתים להיות וולגרית או בוטה, כפי שביקש הנתבע להציג. הפרסומים חרגו מהסביר. בהתחשב במכלול שיקולי ההליך, הנתבע יפצה את התובע ב-25,000 ש"ח ויישא בהוצאות בסך 8,500 ש"ח.