תכלית הצבת מצלמות האבטחה היא שמירה ופיקוח על סניף הדואר, ולא פיקוח על הנעשה ברחוב הסמוך (פסק-דין, שלום קריות, השופט צבי כוחן):

העובדות: תביעה נזיקית, בטענה כי הנתבעות התרשלו במילוי תפקידן או בקיום צווי בימ"ש. התובע מאחסן ציוד באזור התעשייה בקריית ים. חלק מהציוד נגנב. הנתבעת, דואר ישראל, מפעילה במקום מרכז לוגיסטי, הממוקם בסמוך לציוד התובע. על המרכז הלוגיסטי מותקנות מצלמות אבטחה. הנתבעת 2 היא תחנת משטרה אליה הגיש התובע תלונה על גניבת הציוד. התובע ביקש מהדואר לצפות בצילומי מצלמות האבטחה, אך נענה בשלילה. התובע הגיש בקשה לצו עשה זמני המורה לנתבעות לשמור על סרטוני האבטחה ולמסור אותם לידיו. ביהמ"ש נעתר לבקשה. מכיוון שהמידע במערכת הצפייה של הדואר נשמר למשך 20 ימים בלבד, הודיע הדואר כי לא נשמרו צילומים מהמועד הרלבנטי. התובע הלין על התנהלות הנתבעות ביחס למקרה. הנתבעות הכחישו את טענות התובע.

נפסק: דין התביעה להידחות. התובע טען כי הדואר לא מסר לעיונו את הסרטונים המבוקשים וכי היה עליו לעשות כן עוד בטרם ניתן הצו השיפוטי. עוד טען התובע כי היה על הדואר לשמור את הסרטונים מרגע שנודע לו כי התרחשה עבירה שככל הנראה תועדה במצלמות האבטחה. התובע ביקש להסתמך על הנחית רשם מאגרי המידע 4/2012 בעניין מצלמות אבטחה. מידע הנאסף ממצלמות אבטחה, כגון מצלמות הדואר המופנות אל הרחוב והמרחב הציבורי, יכול ועשוי לכלול "מידע" העונה להגדרה זו בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. על מאגר מידע זה להתנהל בהתאם להוראות החוק, לרבות ההוראות בעניין מסירת מידע מגוף ציבורי. תכלית הצבת מצלמות האבטחה על קיר המרכז הלוגיסטי של הדואר היא שמירה ופיקוח על המתקן, הרכוש והעובדים בו, ולא פיקוח על הנעשה ברחוב הסמוך או במבנים שכנים. רק הדואר מוסמך לעיין בסרטונים שמופקים ממצלמות האבטחה שלו, והתכלית לשמה ביקש התובע את הסרטונים, לצרכיו האישיים, היא שונה מזו שלשמה נועדו מצלמות האבטחה [עניין ליבמן - עת"מ 41449-03-19].

סירובו של הדואר לאפשר לתובע לצפות בסרטוני האבטחה, עובר להמצאת הצווים שיפוטיים, הייתה כדין. גם לטענה כי היה על הדואר לשמור את הסרטונים, נוכח הפניות אליה מצד התובע, אין בסיס והתובע אף אינו מצביע על כל אסמכתא נורמטיבית לכך. הסרטונים המבוקשים על-ידי התובע "נדרסו" על-ידי סרטוני אבטחה אחרים, כעשרים ימים לאחר שהוקלטו בפועל, ואילו צו ביהמ"ש ניתן רק לאחר למעלה מחודשיים. טרוניותיו של התובע בהקשר זה אין להן מקום, ולו סבר שהדואר אינו פועל כראוי, הרי שהתובע היה צריך לפעול באופן מיידי ולפנות לביהמ"ש מיד בסמוך לאחר אותו אירוע גניבה, תחת המתנה של למעלה מחודשיים ימים. טענת התובע כי על הדואר מוטלת הייתה החובה למסור את הסרטונים לידי המשטרה גם היא אינה מעוגנת בשום מקור נורמטיבי. ככל שהתובע נהג לאחסן ציוד בעל ערך בנכסיו, הרי שהוא אינו יכול להטיל את החובה להשגחה על חפציו על אחרים, ובוודאי שאין זה ראוי נורמטיבית להטיל אחריות כלשהי לשמירה על רכוש התובע על הדואר, בגין מחדל של התובע עצמו מלהתקין מצלמות אבטחה בבית עסקו. לא נפל פגם כלשהו בחקירת המשטרה.