פרסומי הנתבע בפייסבוק הם הבעת דעה לגבי האופן בו מילא התובע את תפקידו כשוטר (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט אבי סתיו):
העובדות: תביעת לשון הרע ותביעה שכנגד. התובע הוא שוטר במשטרת ישראל. מקור התביעות באירוע שהתרחש בעת סגר הקורונה הראשון, בו התובע נתן לנתבע דו"ח על הפרת תקנות הקורונה. הצדדים חלוקים על נסיבות המקרה. התובע טען כי הנתבעים פרסמו כלפיו לשון הרע בפרסומים שביצעו בפייסבוק. הנתבעת 2 נתבעה בשל תגובה שכתבה בה השתמשה במילה "נאצים". הנתבע טען כי מדובר בביקורת לגיטימית, וכי התביעה היא תביעת השתקה - חלק מתופעה פסולה של הגשת תביעות על-ידי שוטרים בגין פרסומים עליהם. בתביעה שכנגד הנתבע טען כי התובע ושותפו נהגו כלפיו באלימות ועצרו אותו באופן לא חוקי. התובע הגיש תביעות נוספות נגד אחרים בשל הפרסום, שנדחו בפסקי דין מנומקים מהטעם שהתובע לא היה ניתן לזיהוי באותם פרסומים [תא"מ 64966-05-20 - פס"ד 1, פס"ד 2].
נפסק: כשמדובר בשוטר שאינו בתפקיד בכיר, הטעמים המצדיקים התייחסות אליו כאיש ציבור מתקיימים חלקית בלבד. לשוטר ולאופן תפקודו ישנה ודאי השפעה על הציבור, אך אין מדובר באדם שמתווה מדיניות או מקבל החלטות בעלות משמעות ציבורית. כאשר הפרסום עוסק בשוטר, שאינו קצין בדרגה גבוהה, יש בכך כדי להגביר את משקל חופש הביטוי בגדר האיזון הנעשה בדיני לשון הרע, אולם לא באותה דרגת השפעה שתחול כאשר מדובר באיש ציבור מובהק, כגון נבחר ציבור. הפרסום הראשון (הפוסט) עולה כדי לשון הרע, שעה שנטען בו שהתובע דחף את הנתבע ללא סיבה ונקט כלפיו אלימות. הנתבע כינה את התובע ושותפו "בריונים", "חיות שרודפות אחרי טרף" וכדומה. כך גם לגבי הפרסומים 3-4 בהם מאשים הנתבע את התובע בכך שנהג באלימות ובאכזריות. הפרסום השני הוא לשון הרע לפי תוכנו, אולם שמותיהם של התובע ושותפו לא מופיעים בו ולפיכך לא מתקיימת בו דרישת הזיהוי והוא אינו מקים אחריות. הפרסום החמישי כולל כינויים לא מחמיאים וסרי טעם, אך אין מדובר בלשון הרע.
החלקים העובדתיים בפוסט אינם חורגים באופן מהותי מהאמת, ומתקיימת לגבי רובד זה של הפוסט הגנת אמת הפרסום. לצד הרכיבים העובדתיים, ישנם בפוסט ביטויים שיש לסווג אותם כהבעת דעה ביחס להתרחשות העובדתית. לגבי ביטויים אלה לא ניתן לומר שחלה הגנת אמת הפרסום, שכן לא ניתן לבחון אותם במשקפי "אמת" או "שקר". מדובר בהבעת דעה לגבי הרכיב העובדתי של הפרסום ולגבי רכיבים אלה יש לבחון אם מתקיימת הגנת תום הלב. גם את פרסומים 3-4 יש לבחון לפי הגנת תום הלב. הנתבע פרסם פוסט פומבי בפייסבוק, בו השתמש בביטויים קשים למדי כלפי התובע. עם זאת, בנסיבות העניין ביטויים אלו חוסים תחת עקרון חופש הביטוי, והם אינם חוצים את הגבול שמצדיק הטלת אחריות בלשון הרע.
מדובר בהבעת דעה לגבי האופן בו מילא התובע את תפקידו כשוטר, באירוע שהנתבע נטל בו חלק וחווה אותו מבחינתו באופן קשה. הביטויים אמנם חריפים, אולם מי שקורא את הפוסט וצופה בסרטון המצורף לו מודע לעובדות העיקריות של האירוע, ויכול לשפוט בעצמו האם התיאור הולם אותן. קורא זה מבין כי הביטויים בהם משתמש הנתבע משקפים את דעתו שלו לגבי האירוע העובדתי, ובידו להפעיל שיקול דעת האם להסכים איתה. מדובר בביקורת על פעילות שנעשתה על ידי גורם שהפעיל מרות שלטונית, הנמתחת על ידי מי שחווה אותה כאזרח. ההגנה על ביטויים מסוג זה היא רחבה ביותר.
התביעה מתייחסת לחמישה פרסומים. הפרסום החמישי אינו לשון הרע. הפרסום השני אינו מקיים את דרישת הזיהוי. יתר הפרסומים נחשבים ללשון הרע, אולם חלות לגביהם ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. דין התביעה נגד הנתבע 1 להידחות. גם תביעתו הנגדית של התובע נדחתה. אשר לתביעה נגד הנתבעת 2, יש לקבוע כי הנתבעת כתבה את התגובה ביחס לפוסט שפרסם הנתבע וכי במועד כתיבת התגובה הופיעו בו שמותיהם של התובע ושותפו. הנתבעת אמנם לא אמרה שהתובע ושותפו הם "נאצים", אך אמרה שהם נמצאים "בתפקיד הנאצים". בכך יש השוואה, ולו חלקית, של ההתנהלות שלהם להתנהגות של הנאצים. במדינת ישראל השימוש בביטוי "נאצי", על הטיותיו השונות, כדי לתאר את התנהלותו של אדם או למתוח ביקורת על פעולותיו, נושא בחובו מסר פוגעני באופן מיוחד. התגובה עולה כדי לשון הרע ולא חלה ביחס אליה הגנה כלשהי. התביעה נגד הנתבעת 2 התקבלה ועליה לפצות את התובע ב-7,500 ש"ח ולשאת בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.