נדחתה עתירה נגד המערכת המקוונת של רשות המיסים (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים ברון, וילנר ורונן):

העובדות: עתירה למתן צו על תנאי נגד הודעת רשות המיסים בעניין "חובת צירוף שומה עצמית מקוונת בעת הגשת הצהרה על עסקה חייבת למיסוי מקרקעין". בהתאם לדין, יצר מנהל רשות המיסים מערכת מקוונת דרכה יש להגיש הצהרות לפי חוק מיסוי מקרקעין. תחילה לא כללה המערכת אפשרות להגיש את השומה העצמית בטופס מקוון, לכן התאפשר לחייבים להגיש את השומה בקובץ PDF. לאחר שנוסף למערכת טופס מקוון להגשת שומה עצמית, פרסמה הרשות את הודעתה לעיל. העותר מבקש להורות למנהל רשות המיסים להמשיך לאשר את הגשת השומה בקובץ PDF, ולא לחייב את ההגשה בטופס המקוון. העותר טען כי המערכת המקוונת סובלת מפגמים והגבלות המקשים על השימוש בה.

נפסק: דין העתירה להידחות על הסף משאין היא מגלה כל עילה להתערבות בג"ץ. טענת העותר היא כי מנהל רשות המיסים פעל בחוסר סמכות בהחלטתו לחייב את הגשת השומה העצמית באמצעות המערכת המקוונת. טענה זו איננה מבוססת. ההודעה בה עודכן ציבור הנישומים כי החל ממועד מסוים תוגש השומה העצמית באמצעות המערכת המקוונת, אינה אלא יישום של הוראות החוק והתקנות שהותקנו בעקבותיו. כך גם אין לקבל את טענת העותר כי ההודעה לוקה בחוסר סבירות לנוכח הפגמים שנפלו במערכת המקוונת. מקריאת הטענות לא עולה כי מדובר בפגמים כה חמורים ומהותיים המצביעים על חוסר סבירות קיצוני שיש בו כדי להצדיק התערבות בפעולת הרשות [ענין הר שמש - בג"ץ 1637/17]. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 7,000 סך.