דרישה לחדול מפרסום פוסטים ברשתות החברתיות היא מרחיקת לכת (החלטה, שלום ת"א, השופט עמית יריב):
העובדות: בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת, שיורה למשיב להימנע מלעקוב אחר המבקשת, להתחקות אחריה או ליצור עמה קשר, וכן שיאסור עליו לפרסם הודעות הנוגעות למבקשת בדף שהקים המשיב ב"פייסבוק" וביישומון "ווטסאפ". ברקע לדברים מצויות טענות שמעלה המשיב כלפי המבקשת, הנוגעות לעבודתה כעו"ד המייצגת נתבעים בהליכי רשלנות רפואית. המשיב יצא למסע ציבורי ל"חשיפת" המבקשת ולשם כך הוא מגיע אל מקומות שבהם היא נמצאת, לרבות כנס מקצועי ואף אולמות משפט שבהם היא נמצאת מתוקף עבודתה.
נפסק: יש להיעתר לבקשה בעיקרה, ולהורות על הרחקת המשיב מן המבקשת, אם כי לא בהיקף שהתבקש. אין חשיבות לשאלה אם הטענות שמעלה המשיב כלפי המבקשת הן נכונות אם לאו. המשיב זכאי להביע את מחאתו במגבלות הקבועות בכל דין. המבקשת אינה נושאת תפקיד ציבורי. גם אם התנהלות חלק מלקוחות המבקשת אינה נושאת חן בעיני המשיב, וגם אם אופן הייצוג של אותם לקוחות אינו תואם את השקפותיו, אין בכך כדי להצדיק התנהלות טורדנית, אשר פוגעת ביכולתה של המבקשת לנהל את חייה באופן סביר. למשיב אין כל זכות מוקנית לעקוב אחר המבקשת או לבוא עמה בדברים.
לעומת זאת, הדרישה לחייב את המשיב, בצו מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת, לחדול מפרסום "פוסטים" ב"פייסבוק" או ב"ווטסאפ" היא דרישה מרחיקת לכת, שיש בה משום ניסיון לעקוף את המגבלות הקבועות ביחס לשימוש בחוק איסור לשון הרע. צו מניעה המונע ביטוי מראש יינתן במקרים חריגים ונדירים. פעילות המשיב ברשתות החברתיות היא אינה חמורה עד כדי כך, שנכון יהיה לאפשר למבקשת לעקוף את דיני לשון הרע באמצעות צו מניעת הטרדה מאיימת, שיאסור על פרסומים בעניינה. לעומת זכות המשיב לפרסם מידע על המבקשת, כפוף לזכות המבקשת לנקוט הליכים מכוח חוק איסור לשון הרע, אין זכות שבדין המתירה למשיב להטריד את המבקשת טלפונית (בשיחות, מסרונים או הודעות קוליות). למשיב אין כל זכות מוקנית לעמוד בקשר ישיר עם המבקשת, הוא אינו זכאי לפנות אליה פניות פרטיות, ואין כל נורמה משפטית המחייבת את המבקשת להיות חשופה להודעות פרטיות מהמשיב. יש מקום למתן צו שיאסור על המשיב ליצור קשר מכל סוג שהוא עם המבקשת.