העובדה שפרסום הנתבעת נעשה בחשבונה הפופולרי באינסטגרם שולל ממנה את הגנות החוק (פסק-דין, שלום ת"א, השופט יאיר דלוגין):

העובדות: תביעת לשון הרע בשל שני פרסומים של הנתבעת. הנתבעת הגיעה לקניון גינדי TLV ותיעדה את האינטראקציה שלה עם מפעילי דוכן פיצה במקום, בכל הנוגע להתנהלות בתקופת הקורונה. התביעה מבוססת על סרטון שהעלתה הנתבעת לעמוד האינסטגרם שלה, שלגביו טענה הנתבעת כי נעשה מתוך תחושת אחריות ציבורית, כדי להתריע על מפגע בריאותי בדוכן לממכר מזון ושירות לקוחות, ללא עטיית מסיכה וכפפות. הפרסום השני הוא תגובה מוקלטת של הנתבעת לכתבה בנושא בתוכנית הבוקר של ערוץ 13.

נפסק: שני הפרסומים בוודאי עונים על הגדרת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. מי שמוצג כמי שאינו עוטה מסיכה בתקופת הקורונה, מקום שיש לעטות מסיכה, ובפרט כשמדובר במי שנותן שירות ללקוחות בתחום המזון, מוצג בצורה שלילית. כך ודאי גם אם נטען כלפיו שהתעטש לתוך מנת מזון המוגשת על ידו ללקוחות. הדברים שהטיחה הנתבעת בתובע במסגרת שיחתם שתועדה בסרטון, לפיהם הוא משרת לקוחות בדלפק ללא מסיכה, היו אמת. מחד, היה עניין ציבורי בפרסום ההתנהלות של התובע בניגוד להוראות משרד הבריאות, כדי להתריע על כך ולשמור על בריאות הציבור, אולם מאידך גיסא, לא היה עניין ציבורי בפרסום בדרך שבו בחרה הנתבעת לפרסם את המקרה. בכל הנוגע לתוכן האמירה והכיתובים, מתקיים התנאי של תם לב. אמנם הדברים שנאמרו היו נחרצים, אולם חופש הביטוי מאפשר גם ביקורת קשה והרי בפרט במקרים כאלה חופש הביטוי עומד במבחן. עם זאת, הגנת האמת בפרסום והגנת תום הלב יחד נשללים מהנתבעת, לא בשל תוכן הפרסום, אלא בשל האופן בו בחרה הנתבעת לפרסם את הסרטון, קרי בשל התפוצה הרחבה של הפרסום, בסטורי, בחשבון האינסטגרם שלה, המונה מעל 800,000 עוקבים. לא הייתה הצדקה לכך שהנתבעת תעלה את הסרטון כסטורי בחשבון האינסטגרם שלה וזאת לנוכח כמות העוקבים העצומה שלה, אשר הבטיחה חשיפה אדירה לסטורי וזאת מקום שניתן היה להשיג את תכלית הפרסום בדרך פחות פוגענית בצורה משמעותית (כגון פניה אל מנהל הקניון, אל בעל העסק או אל משרד הבריאות). לגבי הפרסום השני לא עומדת לנתבעת הגנת האמת בפרסום. הנתבעת תפצה את התובע ב-40,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 8,000 ש"ח.