תביעת לשון הרע בשל פרסומים בטוויטר בהם כינה הנתבע את התובעות "ניאו-נאציות" (פסק-דין, שלום ת"א, השופט יאיר דלוגין):

העובדות: תביעת לשון הרע בשל פרסומי הנתבע בחשבון הטוויטר שלו, בהם כינה את התובעות "מנהיגות של התנועה היודו-ניאו-נאצית לגירוש פליטים אפריקאיים" ואת התובעת 1 "ניאו-נאצית" ו"מנהיגת קהילה, ניאו נאצית". התובעות, תושבות שכונות דרום ת"א, הן פעילות בתנועת המחאה של תושבי השכונות לגירוש מהגרי העבודה הבלתי חוקיים שהסתננו לישראל. הנתבע טען, בין היתר, כי הפרסומים הם בגדר הבעת דעה לגיטימית ומוגנת ביחס להתנהלותן ומעשיהן של התובעות. בהמשך פרסם הנתבע "ציוץ" מבהיר ובו נסיגה מסוימת מהפרסומים.

נפסק: פרסום הציוצים מצד הנתבע, שבהם כינה את התובעות כ"ניאו-נאציות" או כמנהיגות תנועה "יודו-ניאו-נאציות", בשל העובדה שהן מנהיגות את תנועת המחאה ובשל האופן בו הן פועלות במסגרת המחאה, הוא בגדר דבר שפרסומו עלול להשפיל את התובעות בעיני הבריות או לעשותן מטרה לשנאה או לבוז מצדם, כמו גם עלול לבזות את התובעות בשל מעשיהן או התנהגותן, ועל כן מהווה לשון הרע. מדובר בהטחת עובדה כלפי התובעות לפיה הן ניאו-נאציות. לא ניתן למצוא בפרסומים ראיה לכך שמדובר בפרסום שעניינו הבעת דעה של הנתבע על אודות התנהגות התובעות, גם אם לכך התכוון. הציוץ המבהיר של הנתבע נעשה לאחר הפרסומים ואין בכוחות למחוק את מה שנעשה. 

הגנת אמת הפרסום לא עומדת לנתבע ולו בשל כך שלא עלה בידו להוכיח את אמיתות הפרסום, אולם גם היסוד השני והמצטבר, שעניינו קיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום, לא הוכח. לנתבע אף לא עומדת הגנת הבעת הדעה בתום לב, וזאת משני טעמים: האחד, משלא עולה מהפרסומים עצמם כי מדובר אך בהבעת דעתו של הנתבע, אלא כאמור, עולה מהם ייחוס עובדה לתובעות (עובדת היותן "ניאו-נאציות"), וטעם השני, כי גם לו היו מקוטלגים הפרסומים כהבעת דעה, הם לא נאמרו בתום לב. אין בפרסומים של הנתבע בדל של ראיה לכך שמדובר בהבעת דעה אישית של הנתבע אודות התובעות. הנתבע בחר לכנות את התובעות בכינוי הבזוי ביותר שקיים וללא כל הסבר. התנהלות שכזו מעידה על כוונה לפגוע ולא על רצון לעורר שיח ציבורי ענייני ולהביע דעה, גם אם חריפה ביותר, בתום לב.

הפרסומים כלפי התובעות היו בעלי עוצמה ניכרת ביותר, אולי מן הניכרות ביותר שאפשר לפרסם בגנותו של אדם. הנתבע הוא עיתונאי, שכיהן בתפקידים בכירים באחד העיתונים המוכרים בישראל. בשל כך, נדמה כי דברים שיוצאים מפיו מקבלים אולי תשומת לב רבה יותר, מאשר ציוצים של אדם פלוני בלתי מוכר. יתכן כי דבריו גם מקבלים משקל רב יותר, מבחינת המהימנות שלהם, שכן מצופה מעיתונאי להיות אחראי וזהיר בפרסומיו. מסקנה זו אינה משתנה גם כאשר העיתונאי מביע את דעתו שלא במסגרת תפקידו הרשמי בעיתון, אלא למשל, בחשבון טוויטר פרטי. 

הנתבע לא הביע כל חרטה על הפרסומים ולא מצא לנכון להתנצל בפני התובעות, חרף הציוץ המבהיר, שכאמור מתוכו אפשר להסיק כי הנתבע כשל בניסוח הפרסומים. מנגד, לזכות הנתבע אפשר לזקוף את העובדה שהוציא בעקבות מכתב ההתראה שקיבל את הציוץ המבהיר וזאת כבר למחרת היום וזמן קצר ביותר לאחר הפרסומים. נקודת המוצא היא שלתובעות הייתה זכות יסוד למחות, להפגין ולהתבטא וכי זכות זו כוללת גם ביטויים קשים.

יש לבחון בקפידה את ההתנהלות ואת האמירות של התובעות שהוכחו בתיק ולברור מתוכן, ככל שקיימות, אך ורק את אותן האמירות ואותה התנהלות, אשר חצתה לכאורה את הגבול ואשר ניתן לומר עליהן כי הן יצרו לתובעות שם הרע או כי הן מעידות על כך שאופיין, עברן, מעשיהן או דעותיהן, הנם פגומים וכי הדבר מצדיק הפחתת הפיצוי בהתאם לסעיף 22 לחוק איסור לשון הרע. חלק מהאמירות של התובעת 1 מצדיקות הפחתת פיצוי לפי סעיף זה. יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת 1 סך של 20,000 ש"ח עבור שלושת הפרסומים. באשר לתובעת 2, לא הובאו ראיות להתבטאויות או למעשים ספציפיים מצידה, בכלל, שעשויים להצדיק את הפחתת הפיצוי. עם זאת, קיימים נימוקים להפחתה מסוימת של הפיצוי גם לה. הנתבע יפצה את התובעת 2 ב-12,500 ש"ח בגין הפרסום הבודד שמתייחס אליה.