ע"ח 11845-08-20 קופלוביץ נ' מדינת ישראל

החדירה לחומר המחשב של החשוד עשויה להוביל לחשיפת מקורות עיתונאיים (החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופט עידו דרויאן-גמליאל):

העובדות: ערר על החלטת ביהמ"ש השלום בראשל"צ [ה"ת 6324-08-20]. העורר, עיתונאי עצמאי, מבקש להשיב לו מחשבים, טלפונים והתקני אחסון שנתפסו בחזקתו לפי צו שיפוטי; ולאסור חיפוש (חדירה) במחשבים שנתפסו - לנוכח טענתו לחיסיון עיתונאי וחשש לחשיפת מקורות.

העורר התייצב בפתח ביתה של המתלוננת (שכיהנה בעבר כחשבת הכללית במשרד האוצר), ניסה לשכנע אותה כי הוא שליח מוסד וכי עומדת להתפרסם כתבה בעניינה בעיתון "הארץ", הנוגעת ל"פרשת הצוללות - תיק 3000". בנוסף, העורר הצמיד לרכבה של המתלוננת מכשיר מעקב שבאמצעותו יכול היה להתחקות אחר תנועותיה. בגין מעשים אלה נפתחה חקירת משטרה נגד העורר וניתנו צווים בביהמ"ש השלום בראשל"צ לתפיסת מכשירים ולחיפוש בחומר מחשב בהתאם ל"מתווה חיפוש" שצורף לבקשת המשטרה. בקשות העורר נדחו בביהמ"ש קמא. מכאן הערר.

נפסק: הזכות לערור על החלטת בית משפט שלום, לעניין תפיסת המחשבים והמשך החזקתם בידי המשטרה, קבועה בסעיף 38א(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נ"ח],התשכ"ט-1969. הזכות לערור על החלטת בית משפט השלום, לעניין עריכת החיפוש במחשבים, נתונה במחלוקת עקרונית, שכן אינה קבועה בחוק [עניין אוריך - בש"פ 1758/20]. הצדדים לא העלו טענות בעניין זה. כאשר מדובר בטענת חיסיון, נראה כי מדובר בחריג המצדיק אפשרות ערר.

החשד נגד העורר מבוסס דיו, ברמה שהצדיקה פתיחה בחקירה ומתן צווי התפיסה והחדירה. לכאורה, די בחומר החקירה שנאסף עד-עתה, כדי להגיע למסקנות עובדתיות מפלילות נגד העורר. חיסיון עיתונאי איננו מגן על העיתונאי ואיננו מחסן אותו מפני חקירה משטרתית ואישום פלילי. החיסיון מגן בראש ובראשונה על זהותם של מקורות, הגנה שבלעדיה לא תיתכן עיתונות חוקרת ועצמאית, החיונית לחברה דמוקרטית. 

הצדדים עמלו והעלו אפשרויות שונות לביצוע החדירה המבוקשת, שמחד גיסא תהיינה יעילות ותשרתנה את מטרות החדירה, ומאידך גיסא לא יובילו לחשיפתם של מקורות הנהנים מחיסיון עיתונאי. הצעות אלה נתקלו בבעיות טכניות ומשפטיות ואינן מקטינות מהותית את עוצמת ההתנגשות בין הערכים הרלוונטיים: לפחות חלק מהפריטים שמציעה המשיבה לבדוק הם אלו שמועדים במיוחד לאחסונו של מידע רגיש, לרבות חסוי-בפוטנציה; עצם חילוץ הקבצים, אף ללא פתיחתם לעיון, יחשוף לעיני החוקרים את שמות הקבצים ומכאן גם שמות מקורות; ביהמ"ש לא יוכל למיין ולברור את הקבצים ללא הדרכת העורר או החוקרים, שכן אינו יודע מי מקור ומי לאו; מילות החיפוש אינן יעילות לעניין קבצי חוזי וקול, וצפייה בהם או שמיעתם לא תועיל ללא הדרכה.

ברגיל, מטרות החיפוש היו מצדיקות מתן צו חדירה מבוקש, כדי לקדם את החקירה, למצותה ולהגיע לחקר האמת; אולם, מאפיינים קונקרטיים של מקרה זה יניחו לערכים הנוגדים לצאת וידם על העליונה. קרוב לוודאי שהעורר עצמו לא ייהנה מהחיסיון המבוקש, שכן לכאורה, חומר החקירה עשוי לבסס אישום והחשד בדבר אינטרס אישי החבוי מתחת למעטה העקרוני, אינו קיים כאן. בנוסף, החדירה נדרשת לצורך כיוון חקירתי משוער, שאין כעת כל בסיס ולו קלוש ותחילי המצביע על קיומו. לנוכח מאפיינים פרטניים אלו גובר משקלו של החשש הכללי מפני השלכות רוחב של אפקט מצנן או מייבש.

עניינו של מכשיר המעקב שונה מעניינם של יתר התפוסים, שכן הוא אינו מכיל מידע המצביע על זהותם של מקורות עיתונאיים ולכן איננו יכול להיות נושא לחיסיון עיתונאי. למעט לעניין מכשיר המעקב, מתקבל הערר על שני ראשיו, כך שנאסרת החדירה לחומרי המחשב, ככל שנערך עותק מחומרים אלו או מחלקם – יימחק, והפריטים שנתפסו לצורך חדירה יושבו לעורר.