מנהלי דף הפייסבוק של אוהדי קבוצת הכדורגל אינם אחראים לפרסומי האוהדים (פסק-דין, שלום רחובות, השופטת אפרת פינק):

העובדות: תביעת לשון הרע שהוגשה נגד 8 נתבעים. התובע הוא בעל משרד מהנדסים וכיהן בעבר כיו"ר קבוצת הכדורגל מכבי שעריים. התובע טען, בין היתר, כי הנתבעים הכפישו את שמו הטוב במזיד ובאמצעי תקשורת שונים, באינטרנט ובפייסבוק. לטענתו כללו הפרסומים גם הצגה של תמונותיו באופן ערוך ומגמתי. התובע טען עוד כי הפרסומים שמו אותו ללעג ולקלס והיה בהם כדי לפגוע בו ולהסית נגדו את הקהל של מכבי שעריים. הנתבעים טענו, בין היתר, כי הפרסומים אינם לשון הרע, אלא לכל היותר "התכתשות" בין אוהדי כדורגל, וכי עומדות להם הגנות חוק איסור לשון הרע. 

נפסק: התובע נכח במשחק כדורגל ונוכחותו הובילה לשרשרת הפרסומים. הפרסום הראשון (נתבע 3) אינו לשון הרע. לא ניתן לראות בפרסום תמונת התובע במגרש הפועל מרמורק משום לשון הרע. יש בכך אך כדי לתעד התרחשות עובדתית. גם הכיתוב אינו כולל כל ביטוי פוגעני. גם אם בעצם פרסום התמונות יש כדי לייחס לתובע התנהלות לא ראויה, משמע, השתתפות במשחק של קבוצה יריבה, הרי שמדובר בפרסום פוגעני ברמה הגבולית ביותר. מסקנה כי ביטוי כזה מהווה לשון הרע עשויה להרחיב עד בלי די ומעבר לסביר את הגדרתה של עוולת לשון הרע, ובכך להוביל לפגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי.

גם בפרסומים השני והשלישי (הנתבעים 4 ו-6) אין לשון הרע. גם אם הפרסומים כוללים ביקורת מרומזת כלפי התנהלות התובע, לא ניתן להגדירם כלשון הרע. לכל היותר מדובר בביטויים פוגעניים ברמה הגבולית ביותר, שלא די בהם לשמש עילת תביעה. ישנה חשיבות לסיקור התרחשויות הקשורות בספורט, בתקשורת הממוסדת ובפייסבוק, כחלק מחשיבות חופש המידע. רוב הפרסומים עניינם בתיאור התרחשות ותו לא. הפרסום הרביעי (נתבע 3) הוא לשון הרע במדרג הנמוך ביותר. הפרסום החמישי (נתבע 1) כלל פרסום שתי תמונות, שלגבי אחת נקבע כי היא לשון הרע ולפיכך גם פרסומה בכתבה על-ידי הנתבע 1 מהווה לשון הרע. הדברים שהוסיף הנתבע 1 בכתבה אינם לשון הרע. הפרסום השישי (נתבע 4) הוא לשון הרע. יש בייחוס בגידה לאדם, גם אם על רקע ספורטיבי, כדי להשפילו, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג. אין לאמץ את חוות הדעת שהוגשה מטעם התובע באשר לפרסומים.

האם קמה אחריות לעורכי דף הפייסבוק של האוהדים (נתבעים 3,5,7,8) ביחס לפרסומים שלא הם פרסמו? אין דין פרסום תגובית או פרסום בפורום כדין פרסום כתבה עיתונאית. גם אין דין פרסום באתר שלעורכו ישנה שליטה על התכנים כדין פרסום באתר שבו לעורכים אין שליטה וסינון מראש של התכנים. במקרים בהם מידת השליטה, בטרם הפרסום, היא מינימאלית, אין מקום להטיל על בעלי האתר או עורכיו אחריות על התכנים. עם זאת, ניתן להטיל עליהם אחריות בדיעבד, אם לא הסירו תכנים פוגעניים.

נתבעים 5,7,8 אמנם שימשו כמנהלים או עורכי אתר הפייסבוק של האוהדים, אולם לא היתה להם כל שליטה על התכנים המועלים לאתר. אופי דף הפייסבוק של האוהדים, הפרסומים והתגובות מלמדים כי לעורכי האתר לא היו סמכויות הנוגעות לסינון מידע ולשליטה על המידע המועלה באתר. די בכך שהפרסומים נגד התובע הורדו לבקשתו כדי ללמד כי אין להטיל עליהם אחריות בגין הפרסומים עצמם (הנתבע 3 היה מעורב בפרסומים עצמם).

לנתבעים 3,4,6 עומדים הגנות ביחס לכל הפרסומים. אותן הגנות עומדות גם למי שאחראי, באופן עקיף, להפצת הפרסומים, משמע לנתבע 1, שהעתיק לכתבה שלו את הפרסומים, ואף לנתבעים 5,7,8 אפילו היה נקבע לגביהם כי יש להם אחריות לפרסומים. משנקבע כי רוב רובם של הפרסומים כלל אינם מהווים לשון הרע, וביחס לחלקם עומדות הגנות לפי חוק איסור לשון הרע, לא עלה בידי התובע להוכיח את עילת התביעה ואין עוד צורך לדון בפסיקת פיצויים לתובע. התביעה נדחתה. התובע חויב בהוצאות הנתבעים.