התובע לא צריך "לרדוף" אחרי הנתבעת כדי שתפסיק לשלוח לו ספאם (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופטת כרמית בן אליעזר):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 15 הודעות פרסומת בדוא"ל, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, וכן 25 הודעות נוספות לאחר שפנה אליה בבקשות הסרה. הנתבעת טענה כי התובע הסכים לקבל ממנה הודעות וכי אי-הסרתו במועד מקורה בטעות.

נפסק: יש לקבל את התביעה בחלקה. הנתבעת הוכיחה במאזן הסתברויות כי התובע הסכים לקבל ממנה דברי פרסומת. התובע ידע והסכים לקבלת דברי דואר, ולא בכדי לא הזדעק קודם לכן. לפיכך, דין התביעה להידחות בכל הנוגע להודעות שנשלחו עובר לבקשת ההסרה. אשר להודעות שנשלחו לאחר בקשות ההסרה, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שאף אם התרחשה טעות או תקלה אין הדבר פוטר את הנתבעת מאחריות לפי החוק. אין נפקות לשאלה באיזה סוג של טעות מדובר.

אין לקבל את טענת הנתבעת כי יש טעם לפגם שהתובע לא לחץ על קישור הסרה, אלא שלח את בקשת ההסרה באמצעות דוא"ל. התובע שלח את בקשת ההסרה לכתובת שצויינה במפורש בדבר הפרסומת ככתובת תקפה למשלוח בקשות הסרה. בכך בוודאי אין למצוא כל טעם לפגם. זכותו של התובע לעמוד על זכויותיו, והעובדה שהוא עו"ד אינה גורעת מזכות זו, וכך אף לא העובדה שהוא הגיש תביעות ספאם בעבר. ציפיית התובע כי מייד לאחר שביקש הסרתו מרשימת התפוצה יפסיק לקבל דברי דואר – היא לגיטימית. התובע לא צריך "לרדוף" אחרי הנתבעת כדי שתפסיק לשלוח לו ספאם. 

אף כי התנהלות התובע אינה עולה כדי חוסר תום לב, ודאי לא קיצוני כפי שנטען, יש להתנהלותו משקל ממשי בקביעת גובה הפיצוי. ככל שאכן הטרידה קבלת דברי פרסומת את שלוותו של התובע בעוצמה כה משמעותית, בהחלט ניתן היה לצפות כי יעיר את תשומת לב הנתבעת לאי הסרתו לאחר מספר קטן יותר של הודעות, ולא ימתין להצטברותן של לא פחות מ-25 הודעות. הנתבעת תפצה את התובע ב-7,500 ש"ח, המשקפים פיצוי ממוצע של 300 ש"ח להודעה, וכן בהוצאות בסך 2,500 ש"ח.