בהחלט ייתכן שלקוח שרכש מוצר ביטוחי בחברת ביטוח יתעניין במוצר חיסכון באותה החברה (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שפסר):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בפ"ת [ת"ק 22720-07-20], שדחה את תביעת המבקש לפיצוי מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. בתביעתו טען המבקש, מבוטח של המשיבה, כי המשיבה שלחה לו פרסומת לקידום פוליסה שהיא משווקת. ביהמ"ש קמא קבע כי משלוח ההודעה נעשה כדין ולפי סעיף 30א(ג) לחוק. בנוסף נקבע כי טענת המבקש בעניין השמטת המילה "פרסומת" מהווה הרחבת חזית.  

נפסק: אין מקום למתן רשות ערעור. זו תהיה מוצדקת רק במקרים חריגים, בהם נמצאה טעות גלויה על פני פסה"ד, או כשמדובר בשאלה עקרונית. אין זה המצב. לא זו בלבד שביהמ"ש קמא הסיק על רקע הראיות שבאו לפניו את המסקנות המשפטיות המתבקשות והראויות, אלא שפסה"ד מעלה בבירור כי ביהמ"ש קמא היה ער למכלול העובדות הנדרשות בתיק ובכלל זה להלכות הנוגעות לעניין, ופסק את דינו תוך שקבע קביעות עובדתיות שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בהן.

אף לגופו של עניין אין יסוד לנטען. עיקר בקשת המבקש נסובה סביב תנאי הדמיון. לדבריו, אין שום דמיון בין פוליסת הביטוח לתאונות אישיות בה הוא מבוטח אצל המשיבה, לבין פוליסת החיסכון שאותה היא פרסמה בהודעת המייל. בהלכת לפיד [ע"א 534/17] נקבע כי אין לקבל פרשנות מצמצמת לתנאי הדמיון. נראה שאין הפרדה ארגונית כלל בין פוליסת הביטוח לפוליסת החיסכון, ובשל כך ניתן לומר כי הודעת הפרסומת עומדת בתנאי הדמיון. גם מבחינה עניינית קרובות פוליסת הביטוח לפוליסת החיסכון ושתיהן בגדר "ביטוחי פרט". בהחלט ייתכן שלקוח שרכש מוצר ביטוחי בחברת ביטוח יתעניין במוצר חיסכון באותה החברה, וגם בשל כך עומדת ההודעה בתנאי ונכנסת לגדרי החריג.