התובע לא הצליח להוכיח כי הוא ה"נמען" של ההודעות (פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשם צוריאל לרנר):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו מסרונים פרסומיים בנוגע למועדון שהיא מנהלת, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי היא שולחת פרסומות לחברים רשומים בלבד, באמצעות ספקית מטעמה. היא הודתה כי ההודעות שקיבל התובע הן הודעות פרסומת שהיא שלחה, אך טענה כי מספר התובע אינו מופיע במאגריה וכי ממילא יכול היה להסיר עצמו בקלות. 

נפסק: דין התביעה להידחות. המנגנון הכללי המובנה בחוק הוא שאם נשלחו דברי פרסומת למי שלא אישר את קבלתם, על המפרסם להוכיח שהדבר לא נעשה ביודעין. החוק אינו כולל הוראה מפורשת למקרה המתואר על ידי הנתבעת, לפיה למרות שהתקבלו הודעות אצל התובע, אלה לא נשלחו אליו, אלא למספר אחר. אין ספק כי ההודעות הן "דבר פרסומת" וכי הנתבעת היא ה"מפרסם". 

החוק אינו מגדיר את המילה "נמען". נטל הראיה לכך שהתובע הוא ה"נמען", כלומר זה שאליו נשלחו ההודעות, רובץ לפתחו של התובע. תובע עומד בנטל המוטל עליו בעצם הצגת ההודעות, אולם משעה שמועלה ספק של ממש בהיותו "הנמען" לצורך החוק, עליו הנטל להוכיח התקיימות יסוד זה. בתביעה זו הועלה ספק של ממש, אך התובע דבק בטענה כי אין עליו להוכיח דבר. די בראיות החלקיות והעקיפות שהציגה הנתבעת.

לא נראה גם שיש לנתבעת אינטרס של ממש להמשיך לשלוח הודעות לתובע, במיוחד לאחר הגשת התביעה ופנייתו אליה, בהיותו אדם שומר מצוות, שאינו נמנה על חוג חברי המועדון שלה, לא בפועל ולא בכוח.