ע"א 52717-10-19 שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח'

אין מקום להתערב בגובה ההוצאות שנפסקו לזכות שרון שפורר (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים אטדגי, יקואל ובלכר):

העובדות: לשכת עורכי הדין בישראל וראש הלשכה דאז (המשיבים) הגישו נגד המערערת תביעת לשון הרע שעניינה בפרסומים באתר "המקום הכי חם בגיהנום" ובפייסבוק. לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית ביקשו המשיבים לדחות את התביעה. המערערת ביקשה כי ייפסקו לה הוצאות וכן שכ"ט לבא-כוחה בשיעור גבוה, על-סמך הדוקטרינה האמריקאית בתביעות השתקה. ביהמ"ש קמא דחה את טענת המערערת בעניין תחולת הדוקטרינה ופסק לה הוצאות בסך 15,000 ש"ח וכן שכ"ט לבא-כוחה בסך 55,000 ש"ח [ת"א 71274-01-17]. מכאן הערעור.

נפסק: הלכה היא כי אין דרכו של בית משפט של ערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית או כאשר נפל פגם מהותי בשיקול דעתה. אין הצדקה לסטות מכלל זה במקרה הנוכחי. בהתחשב בכך שהמערערת לא הציגה אסמכתאות בדבר הוצאותיה, ובהתחשב ביתר השיקולים, לרבות החסכון שנגרם בזמן ובמאמץ של בית המשפט והצדדים, אין הצדקה להתערב בשיקול הדעת ביחס לסכום ההוצאות שנפסק. 

באשר לטענה כי התביעה שהוגשה היא "תביעת השתקה" - נושא זה טרם נידון בהרחבה בפסיקה הישראלית והדיון המצומצם בו היה קשור לגבולות ההגנות וההקלות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ולא בהקשר של פסיקת הוצאות. יש לדחות נימוק זה משום שביהמ"ש קמא לא קבע כי התביעה שהוגשה היא תביעת השתקה. ערכאת הערעור אינה יכולה להסתמך על דברים שלא התבררו בהליך המשפטי. הערעור נדחה ללא צו להוצאות.