בפסק הדין שניתן אין הסבר כיצד חושב הפיצוי לכל הודעה (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בת"א [ת"ק 73042-12-19], שקיבל את תביעת המבקש לפיצוי מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. בתביעתו טען המבקש כי המשיבה שלחה לו 13 הודעות פרסומת ללא הסכמתו. מאידך, המשיבה טענה כי התביעה הוגשה ממניעי נקם, לאחר שחברה של המבקש חבה חוב כספי למשיבה. בית המשפט קמא הורה למשיבה לפצות את המבקש ב-1,700 ש"ח. בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי סכום הפיצוי נמוך וכי קשר עסקי קודם בין הצדדים אינו סיבה להקלה בסכום הפיצוי.

נפסק: יש ליתן רשות ערעור ולקבל הערעור באופן שבו יבוטל פסק הדין ויוחזר לבית משפט קמא לצורך מתן פסק דין חדש ומנומק. פסק-הדין של בית המשפט קמא אינו כולל קביעות עובדתיות המאפשרות לבחון את סבירות הפיצוי. לפי הפסיקה, נקודת המוצא היא כי יש לפסוק פיצוי בסך 1,000 ₪ להודעה שנשלחת בניגוד לחוק אלא אם כן מתקיימים תנאים המצדיקים פסיקת פיצוי נמוך יותר. כדי לסטות מנקודת המוצא יש לנמק מדוע מוצדק לעשות כן. פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות חסר קביעות עובדתיות המאפשרות לבחון את סכום הפיצוי שניתן להודעה, אם היתה הסכמה לקבלת הודעות, כמה מההודעות נשלחו לאחר משלוח בקשת הסרה והאם ההודעות מהוות דבר פרסומת. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך 1,000 ש"ח.